מיד אחרי שהשתלטו פקודיו על הקסטל ב-9 באפריל ביקש טבנקין ממפקד מבצע "נחשון" שמעון אבידן רשות לכבוש גם את הכפר קולוניה,¹ כדי להבטיח תחבורה ללא פיגועים בין קריית-ענבים לירושלים. בספרו כתב טבנקין שמטרת הפעולה הייתה ״להשלים את הרצף המרחבי בקטע ירושלים - נווה-אילן. לדבריו תכנן כבר אז את השלב הבא: לחסל את כל הכפרים הערביים שבין נווה-אילן לשער הגיא.² הוא הודיע לאבידן (ב-10 באפריל): ״נתקוף את קולוניה, הצנח תיל".³ אבידן לא אישר.⁴ טבנקין ביקש ממפקד מחוז ירושלים וחטיבת ״עציוני" דוד שאלתיאל לסייע לו ללחוץ על הפיקוד העליון לאשר לו את המבצע. שאלתיאל תמך בטבנקין (כשם שתמך יומיים לפני כן בתכוניתם של מפקדי אצ"ל ולח״י לתקוף את דיר יאסין). על-פי תוכנית ד‘ המטכ"לית, הייתה חטיבתו אמורה להשמיד את קולוניה, שהייתה סמוכה לישוב יהודי ושחלשה על הדרך לירושלים, במברק בהול ששלח שאלתיאל ליגאל ידין באותו יום כתוב: ״אני מחדש את בקשתו של אמון⁵ לתקוף את קולוניה, כדי להקל את הלחץ על ארזה⁶ ומערב-ירושלים. קולוניה משמשת כתצפית להרעשת ארזה."

שמעון אבידן לא היה שותף, באותו שלב, לתאוותו של טבנקין להשמיד כפרים ערביים. הוא רצה לנטרל את האיום הצבאי והעדיף פשיטה על בסיס שייח עבד אל-עזיז, אבל טבנקין התעקש, ואבידן, שהיה רחוק מזירת ההכרעה, נתן את הסכמתו כמעט בעל כרחו ואולי לא הבין את מלוא משמעותה.

בלילה שבין 10 ל-11 באפריל צעדה פלוגה בפיקוד אורי בן-ארי מהקסטל לקולוניה. מרגמת דוידקה (שהובאה בשיירה הצבאית) הוצבה בארזה כדי להבהיל את תושבי הכפר ברעש פצצותיה. בן-ארי תעה בדרך ולא מצא את הכפר.⁷ מפקד פלוגת המטה מיכה פרי העמיד את המשוריין שלו על הכביש, בין ארזה לקולוניה, הדליק את פנסיו, ירה לכיוון קולוניה וכך סימן את מקום היעד. בשעה 2 אחרי חצות ירתה הדווידקה חמש פצצות, ששלוש מהן התפוצצו בפאתי הכפר, ואחרי חצי שעה חדרו אליו בן-ארי ופקודיו שרוב התושבים ברחו.

בקולוניה שהו אז עריק בריטי שמו היה טיילור וכמה מצרים, יוגוסלביים, מוסלמים ועירקים, והם ניסו להתגונן. הפלמ״חניקים התגברו עליהם בלי קושי. שלושים וחמישה בתים פוצצו החבלנים בקולוניה עד שעה 9 בבוקר של 11 באפריל. מאחד הבתים נשמעו קריאות לעזרה באנגלית: !help! help הפלמחניקים הרגו ביריות את טיילור הפצוע. לימים אמר לי טבנקין שהיה בקולוניה מקרה אחד של התעללות לאור היום. כובשי הכפר דיווחו ששנים-עשר ערבים נהרגו בקרב.⁸

יוסף טבנקין כתב בספרו: ״אוכלוסיית הכפר לא הייתה מסוגלת להתגונן, וברחה מיד עם תחילת ההתקפה ⁹.

אורי בן-ארי הקדיש פרק בספרו לכיבוש קולוניה. הוא כתב שתוך כדי הסתערות נתקל בשני אנשים צמודים לקרקע, ״שניים מלוחמי הפלוגה ששכבו זה לצד זה, פניהם קבורות עמוק באדמה. שניהם רעדו כעלים נידפים ברוח". בן-ארי השתתף בכיבוש בית אחד, כנראה המקום היחיד בכפר שהתחולל בו קרב: ״הגענו לקיר המזרחי של הבית. הסיירים השחילו שני רימונים לקומת הקרקע ואני הצלחתי להשחיל רימון אחד לקומה השנייה. פיצוץ עז, כמעט בו-בזמן, ואנו פרצנו לבית וחיסלנו כמה אנשי כנופיות.¹⁰ בקומת הקרקע ובקומה השנייה חיסלנו כל מה שזז ולא ספרנו את הגוויות... אש האויב פסקה כמעט כליל, פרט לאש פזורה שנמשכה בתוך הכפר. כנראה אש החֶברה שלנו שטיהרו את הבתים... יתד עם אחרוני הלוחמים שפינו את הכפר הגעתי גם אני עם חוליית הפיקוד שלי לכביש הראשי. החבלנים שעמדו לפוצץ את הכפר החלו לעלות ברחוב הראשי כדי לבצע את משימתם, פיצוץ כל בתי הכפר" (נשאלת השאלה איך ידעו בן-ארי ופקודיו להבחין אם ״מה שזז״ בלילה היה איש כנופיה). אחרי שפינו את הכפר הגיעו בן-ארי ופקודיו למטה של טבנקין, על הכביש הראשי לירושלים, ובן-ארי מסר דו״ח למפקדו. אחר-כך ״התיישבתי על מעביר-מים, בין אנשי הפלוגה, ויחד איתם צפיתי במחזה של פיצוץ בתי הכפר. יותר מכל הייתי קיבוצניק, הייתי חקלאי, אוהב אדמה, אך לא נרתעתי לרגע מהרעיון לפוצץ בתים של כפריים. ילך כפר, קן-מרצחים, אבל יחיו ירושלים ותושביה. פשטני חשבתי, אבל אמיתי."¹¹

החבלן חנוך קוסובסקי סיפר: ״טכניקת הקרב שלנו בפשיטה על כפרים הורכבה ממחסומים, כוח פורץ קטן והתגנבות יחידים עם שקיות חומר-נפץ, הבהלנו את הערבים ונתנו להם הזדמנות לברוח, ואז השתלטנו על הכפר, פוצצנו בתים, הרסנו בארות וחזרנו לבסיס. בפשיטה לקולוניה הייתי בכוח הפורץ, באנו אל הכפר מאחור, מתנדב אמריקני, וינגי, עזר לי לסחוב את חומר-הנפץ, פתאום ראיתי חייל עירקי חמוש באקדח. אמרתי לו, "תרים ידיים, בוא איתי ותישאר בחיים". הוא הרים ידיים. שלחתי לקרוא לחבר׳ה, וינגי שמר על השבוי ואני ניסיתי לפוצץ את השקיות ולא הצלחתי. כשהגיעו החבר׳ה הם הרגו מיד את השבוי ולקחו את האקדח, המגפיים והבגדים שלו. לנו לא היו בגדים להחלפה, הסרחנו כמו גמלים. אחר-כך פוצצנו את הכפר ואז גילינו מערה עם ארגזים מלאים חומר נפץ. אני ודודיק בן-יהודה העברנו את הארגזים למשוריין שלנו, אחר-כך המשכנו לפוצץ, והכפר קולוניה נמחה מעל פני האדמה."¹²

ב-11 באפריל לפני הצהרים חזרו הלוחמים מקולוניה לקריית-ענבים עם שללם, נשק ותחמושת, ובצהריים נכנסו לכפר לוחמים מ״ארזה" ולקטו עוד ציוד צבאי. בשעה 4 אחר-הצהריים חזרו אליו חבלני הפלמ"ח, פוצצו בו עוד עשרים בתים והעלו את כולו באש.¹³ בדווח ששלח טבנקין לאבידן כתוב: ״שריפת הכפר והחרבתו עשו רושם כביר. בסביבה ובכפרים שורר פחד מתמיד, הדרך מירושלים לקריית-ענבים פתוחה לגמרי¹⁴. דוד שאלתיאל קיבל דווח מ"ארזה": ״קולוניה בוערת. משלימים את ההרס. בכל המרחב שקט. ברדיוס של שלושה ק"מ מארזה לא נראה ערבי."¹⁵

השמדת קולוניה הייתה המשך של הרס הכפר הקסטל ו"הטבח" בדיר יאסין. הקסטל היה ריק מתושבים כשתפסו אותו לוחמי הפלמ"ח. רוב תושבי קולוניה ברחו כשהתקרבו לוחמי הפלמ״ח אל כפרם, לכן היה מספר ההרוגים בו קטן בהרבה מזה שבדיר-יאסין, שתושביו נלחמו בתוקפיהם. נראה שהפחד אחרי השמועה על הטבח בדיר-יאסין סייע לכובשי קולוניה. הפלמ״ח פיגר רק ביום אחר אחרי אצ"ל ולח״י בתקיפת כפר מאוכלס ובגירוש תושביו, ומאז הייתה זאת השיטה העיקרית של יוסף טבנקין. כשהרסו החבלנים את הכפר אמר טבנקין לבן-ארי: ״עברנו ממגננה למתקפה, צעד חשוב ומכריע למערכה על ארץ-ישראל כולה". בן-ארי כתב: ״כך סיכמנו בינינו את הקרב על קולוניה".¹⁶

ב-1959 השלים רוני גבאי בשוויץ עבודת דוקטורט על בעיית הפליטים הערבית שבה קבע: "במקרים רבים, למשל במהלך הקרב לפתיחת הדרך לירושלים, הכוחות היהודיים השתלטו על כפרים ערביים, גירשו את תושביהם ופוצצו מקומות שלא היו מעוניינים לכבוש אותם בעצמם, כך שכוחות האויב לא יוכלו לכבוש אותם מחדש ולהשתמש בהם כמעוזים נגדם".¹⁷ בתוכנית טלוויזיה על חטיבת ״הראל", שהוקרנה אחרי שלושים ושש שנים, בדצמבר1984, אמר טבנקין שהוא החליט לכבוש את הכפרים, לגרש את תושביהם ולהרוס את בתיהם. לפי ההיסטוריון יואב גלבר, "בחלק מהפעולות בכפרים פוצצו בתים... הפשיטות הבהילו את האוכלוסייה וגרמו לה לנוס והפיצוצים מנעו את שובה".¹⁸

בין 9 ל-11 באפריל 1948 הוכרעו ערביי ארץ ישראל וחדלו למעשה להילחם. כיבוש דיר יאסין על-ידי אצ"ל ולח"י שנוצל על-ידי השמאל הציוני לרקום עלילת דם על הכובשים הימניים, הטילה מורא גדול על כל ערביי ארץ ישראל. הם ברחו מכל מקום שהותקפו. הבריחה הראשונה התרחשה מן הכפר קולוניה ואחריה הם ברחו לא רק מכפרים אלה גם מן הערבים: טבריה, חיפה, יפו וצפת. בריחות אלה יצרו את בעיית הפליטים הפלשתינים המעסיקה את העולם עד היום, מנעו הקזת דם יהודי וסלקו גייס חמישי אפשרי לקראת מתקפת הצבאות הסדירים הערביים אחרי הכרזת העצמאות. מכאן, שפרשת דיר יאסין, על כל היבטיה היא האירוע החשוב ביותר במלחמת העצמאות ובין החשובים ביותר בכל מלחמות ישראל, לא רק לחיוב אלא גם לשלילה: את "כיבוש" הערים והכפרים הנטושים, תיארו ה"קרנפים" – היסטוריונים, סופרים, ועיתונאים שמאלנים כקרבות גבורה בעיקר של הפלמ"ח וקיבלו על כך תגמול רב שאפשר להם להשתלט על כל המרחב התרבותי של ישראל למשך שנים רבות, עד היום. הקרנפים התרבותיים האלה העניקו למפקדים הכושלים הילה שהייתה עבורם רוח גבית בהשתלטותם על צה"ל אחרי המלחמה, וממילא בהשתלטותם על מדינת ישראל עד רצח רבין בתחילת שנות התשעים של המאה העשרים. הנזק של מניפולציה מיתו-פוליטית זאת הוכח בכל מלחמות ישראל מאז ובייחוד במלחמות שאחרי מלחמת ששת הימים. ואף על-פי כן טחו עיני רוב הישראלים, גם מימין וגם משמאל, מראות את המציאות הביטחונית, בגלל העיוורון שגרמה להם תרבות הביטחון המיתולוגית שלנו.
______________

בשבוע הבא: כישלון מבצע נחשון; הקמת חטיבת הראל; כיבוש הכפר סריס (שורש); האסטרטגיה של יוסף טבנקין; מיעוט עליית שיירות לירושלים; יגאל אלון פועל לכך שהפלמ"ח יקבל אחריות על הדרך לירושלים; טעויות הערכה של יגאל אלון; ביקורתם של רפאל ורדי וחיים לסקוב על מהלכיו של יגאל אלון.

1. הכפר קולוניה היה ממוקם מול מוצא תחתית וחלש על קטע הכביש שבין מוצא לקסטל בדרך לירושלים. בתיה הנטושים של קולוניה שמשו את היישוב מבשרת ירושלים. בשנת 1964 אוחדו הישובים מבשרת ציון ומבשרת ירושלים לרשות מוניציפלית אחת – מבשרת ירושלים.
2. טבנקין, שם, עמ1 111.
3. א"צ, ארכיון פלמ"ח, תיקי הראל.
4. בספרו, "המפנה" העלים טבנקין את הבדלי העמדות ואת חילוקי הדעות בינו ובין אבידן וכתב: "לאחר כיבושו של הקסטל בשנית, זכה מפקד גדוד הפורצים (דהיינו טבנקין – א. מ) באישור לערוך וליזום מיתקפה על הכפרים הערביים ששימשו בסיסי המתקפה הערבית בדרך באב-אל-ואד-ירושלים" עמ' 111.
5. כינויו של טבנקין ברשתות הקשר של ההגנה.
6. א"צ, תיקי עציוני, אל ידין מאת עציוני 10 באפריל שעה 12.30.ארזה היה מתחם סמוך למושבה מוצא מעל כביש שבע אחיות, שבו פעל בית הבראה
7. בספרו "אחרי", (ספריית מעריב 1994) טען בן-ארי שלא הוא אלא אחד ממפקדי המחלקות תעה ולא הגיע ליעדו, עמ' 85-78. טבנקין כתב בספרו: "במהלך התנועה להיערכות התקשתה הפלוגה המסתערת באיתור מיקומו של הכפר", עמ' 113. כל המסמכים והעדויות מלמדים שבן-ארי לא כתב אמת. בן-ארי תעה בדרכו גם בקרב נבי סמואל וגם בקרב בית מחסיר והדבר מלמד על דפוס התנהגות: התקפה סיבובית – ביצוע הפקודה וניסיון לא לבצע את המשימה.
8. א"צ ארכיון פלמ"ח, תיקי הראל, דווח כיבוש קולוניה 11 באפריל; ראיונות עם יוסף טבנקין, מיכה פרי ואורי שלם.
9. המיפנה, שם עמ' 113.
10. במינוח של אנשי מלחמת העצמאות "חיסלנו כמה אנשי כנופיות", משמעו חיסלנו כל אדם שהיה במקום לרבות נשים ילדים וזקנים.
11."אחרי", עמ' 84-80. למחרת טקס החתימה על הסכם "אוסלו ב'" בוושינגטון, ב-29 בספטמבר 1995, אמר אורי בן-ארי בתוכנית "יומן השבוע" בערוץ הראשון של הטלוויזיה הישראלית שהוא התרגש איך חזונם של יצחק רבין ושמעון פרס מתגשם
12. ראיון עם חנוך קוסובסקי.
13. א"צ, תיקי עציוני, דו8וח קסטל, צובא ארזה, 11 באפריל
14. א"צ, תיקי עציוני, דווח כיבוש קולוניה.
15. א"צ דווח קסטל, שם.
16. אחרי עמ' 48.
17.שי חזקני, המחקר שהיה אמור להוכיח שהערבים ברחו ב-48'" הארץ, 18 במאי 2013
18. יואב גלבר, קוממיות ונקבה, דביר, 2004. מצוטט בויקיציטוט; ראה, "ארנון גולן, שינוי הנוף היישובי במרחב הכפרי הערבי שננטש במלחמת העצמאות", הציונות מאסף כ' 1996,