חרף מעמדם הרם, היו וישנם עדיין נבחרי ציבור המנהלים אורח חיים צנוע ושמנעמי השלטון אינם מצויים ברוממות גרונם. לזכותם ייאמר שהם בורחים ממנעמי השררה כמו מאש ולמרבה הצער ניתן למנות אותם על אצבעות שתי ידיים בלבד והם הולכים ופסים מן העולם שלנו, שבו הכסף עונה על הכל.
כזה, למשל, היה מייסד המדינה, דוד בן-גוריון, שמיצה את כל נכסיו בספרים. להבדיל מהווילה של ביבי בקיסריה ומהפנטהאוז של
אהוד ברק באקירוב, בחר מי שהיה אדריכל המדינה וראש ממשלתה הראשון, להתגורר בבית צנוע בתל אביב ובצריף מן השורה בשדה בוקר.
החרה-החזיק אחריו גם ראש הממשלה בדימוס ומנהיג הליכוד,
מנחם בגין, שמצא את משכנו בדירת שני חדרים עלובים, כשמחרה-מחזיק אחריו בנו, בני, כשהוא מוותר כחבר כנסת על מכונית שרד משלו, ומעדיף במקומה לנסוע באוטובוס.
ולא שכחנו את יצחק בן צבי, נשיאה השני של מדינת ישראל, שמעולם לא עטה על גופו בגד הדור, או את קדיש לוז, יו"ר הכנסת בדימוס, שאת סופי השבוע שלו העדיף לבלות כל העת במטבח הקיבוץ. הרחק מן החוג הנוצץ.
תופעה נדירה
ואיך אפשר לשכוח את לובה אליאב העניו, שהמיר את ראשות המפלגה שלו בהוראה ביישוב ספר, שזה בדיוק מה שהוא לעשות בשביל מדינה, חרף הערותיו הציניות של פלאטו שרון עליו השלום, וכמוהו גם
יוסי שריד ז"ל, שבמשך שנים לא בחל לעבוד כמורה מן השורה בקריית שמונה בשכר זעום.
לרשימת נבחרי העם הצנועים מצטרפת אף
שלי יחימוביץ, שוויתרה על מכונית השרד הממוגנת שהגיעה לה כראש אופוזיציה. לעומתה קנתה את עולמה חברת הכנסת אנסטסיה מיכאלי כשהליטה לבלות את לילותיה בימי ישיבות הכנסת על רצפת המשכן בירושלים, כדי לחסוך בכך הוצאות לינה במלון.
בעידן שבו הכסף עונה על הכל, ושבו החלום הגדול הא לגרוף הון עתק, הופך קומץ הנבחרים האלה לתופעה נדירה בחברה הישראלית, היכולה לשמש דוגמה ומופת לאורח חיים צנוע, שלמרבה הצער רחוק מלאפיין נבחרי-עם אחרים.
