להחזיר את בית יוסף להיסטוריה

הגבלות השלטון הבריטי על עליית יהודים לארץ ישראל ועל הקמת ישובים יהודים חדשים ומאורעות תרצ"ו-תרצ"ט (1939-1936) מצד הערבים המריצו את המוסדות הלאומיים להקים ישובים "בן לילה" כדי לקבוע עובדות בשטח. הציוד שהיה דרוש להקמת היישובים, הוכן מראש, וכך התאפשרה הקמה זריזה של כל ישוב. מבצע הקמת הישובים בין לילה ובמשך היום שלאחריו כונה כידוע "חומה ומגדל" ובמסגרתו הוקמו כ-52 ישובים.

בין ראשוני הישובים שהוקמו במסגרת "חומה ומגדל" (השביעי במספר) היה מושב העובדים בית יוסף, שעלה על הקרקע ב-9 באפריל 1937. היה זה המושב הראשון שהוקם במסגרת "חומה ומגדל". בית יוסף הוקם בסמוך לנהר הירדן כחלק משרשרת 'מעוזי גבול' שנמשכה לאורך הירדן מעין גב בצפון ועד לטירת צבי בדרום. המושב הוקם על-ידי חברי ארגוני הצפון א' והצפון ב' ("ארגוני הצפון") ביוזמתה של "תנועת המושבים", על שטח של כ-4,000 דונם שרכשה קק"ל עוד ב-1933 באזור הכפר הערבי ג'בול בנפת ביסאן (בית שאן).

בסתיו 1935 עלתה על הקרקע קבוצת חלוץ שמנתה כששה מחברי "ארגון הצפון" ובמשך כשנה עיבדו שטחים אלה כשהם מתגוררים באוהל ועימם זוג פרידות ומחרשה. עם פרוץ מאורעות "המרד הערבי הגדול" (1939-1936) נוצר חשש שמאחר שחברי הקבוצה מתגוררים באוהל הם אינם יכולים להתגונן כראוי מפני הפורעים הערבים ולכן רשויות הביטחון פקדו עליהם להתפנות.

ההכנות וההתארגנות לעליה לקרקע של בית יוסף נעשו בקבוצת גשר-דלהמיה, בסיוע מאות חברים מקיבוצי ויישובי עמק הירדן וכן ממשקי גוש חרוד: עין חרוד, תל-יוסף, גבע, בית אלפא וכפר יחזקאל. ביום העלייה לקרקע כאמור ב-9 באפריל 1937 כ"ח ניסן תרצ"ז יצאו מגשר משאיות ועליהן הציוד הדרוש להקמת ישוב "חומה ומגדל".

אברהם הרצפלד שהיה אז מראשי "המרכז החקלאי" וליווה מקרוב את העלייה לקרקע של בית יוסף מספר: "השטח היה מלא קוצים ודרדרים בגובה קומת האדם נאלצנו איפה לגייס כמה מאות אנשים ולאחר שסיימנו את ההכנות העלינו על מכוניות משא את כל הציוד הדרוש, קירות החומה, הכלים הדרושים למילוי החומה, וביחוד המגדל שהיה בו מלאכת מחשבת וגם עבודה מורכבת.

עם אור שחר הוקמו החומה והמגדל". זמן קצר לאחר העלייה לקרקע הגיע הרצפלד ומלוויו מאנשי ומוסדות ההתיישבות החקלאית ברכבת העמק למושב החדש, ומספרים כי ניגש לנוסעים בעת הנסיעה וסיפר להם בהתלהבות על העלייה לקרקע של הישוב החדש "בית יוסף".

רכבת העמק מחיפה לצמח עצרה ביום הקמת בית יוסף לראשונה בסמוך למושב ובכך נחנכה למעשה "תחנת בית יוסף". המושב נקרא על שמו של יוסף אהרונוביץ' מראשי מפלגת "הפועל הצעיר", עיתונאי, ומנהיג ציוני. המנהל הראשון של "בנק הפועלים". בעלה של הסופרת דבורה בארון שנפטר כשבועיים לפני העלייה לקרקע.

המושב תוכנן בצורת משושה על-ידי האדריכל הידוע רייכרד קאופמן, מי שתכנן ישובים רבים ברחבי הארץ ובהם נהלל, כפר יהושע ועוד רבים. חלק מהמתגוררים במושב החדש היו נוטרים (גפירים) מצוידים בנשק שפעלו במסגרת המשטרה הבריטית וביוזמת הסוכנות היהודית בהגנה על היישובים היהודיים.

החיים במושב החדש בשנותיו הראשונות היו קשים. הישוב היה מבודד ומוקף בשבטים ערביים עוינים. תנאי האקלים והחום הכבד השורר באזור לא הקלו עם המתיישבים ואם לא די בכך מידי פעם ירו ערבי הסביבה יריות לעבר המושב מכיוון נהר הירדן. כך למשל ביום ראשון 26 בספטמבר 1937 מדווח עיתון דבר: "אמש ב-2:30 נורות 3 יריות על בית יוסף. היריות באו ממרחק 300 מטרים מצד ירדן".

אחד משיאי ההתנכלות מצד הערבים למושב בית יוסף אירע ב-19 ביולי 1938 כאשר כנופיית פורעים שהגיע מכיוון ירדן תקפה ביריות קבוצת חברי המושב שעבדו בשדות. קבוצת נוטרים שבאה לעזרתם ירו לעבר התוקפים. בחילופי היריות נהרג קורפורל הנוטרים פסח טקאץ' ונקבר בשייח אבריק בן 25 היה בנפלו. וכן נפצעו שלושה יוהכין באסטר, ישראל מאירסון ומרדכי צפוני אחד מחברי הכנופיה הערבית נהרג ואחדים נפצעו.

למרות הקשיים, הבידוד, האקלים החם והמצב הביטחוני הלא שקט, התפתח מושב בית יוסף בצורה יפה ובמהירות רבה יחסית. נחפרו 3 בארות מים, הוכשרו שדות רחבי ידיים של גידולים חקלאיים וכבר באוקטובר 1938 הושלמה בניית 16 בתי קבע והחלו להגיע משפחות עם ילדים ולהקים משקים. תוך שנים ספורות פרח המושב, והפך לישוב מן המניין. לכל משק ניתנו פרה, תרנגולות והוקצה שטח אדמה להקמת גן ירק ומשק מעורב.

בשנת 1940 מנה הישוב כ-40 משפחות. שטחי הפלחה השתרעו על כמה מאות דונמים ועובדו במשותף על-ידי חברי המושב ובין השאר גודל בהם: עגבניות, מלפפונים, חיטה מספא לבעלי חיים תפוחי אדמה, תירס ועוד. הרפת הייתה מקור פרנסה עיקרי של חלק ניכר ממשפחות המתיישבים. חלק מתוצרת החלב שווקה ל"תנובה". בשנת את פעילות המושב ניהל ועד אגודה שיתופית.

ב-28 במאי 1938 במלאת שנה לעליית מושב בית יוסף על הקרקע הונחה אבן פינה ל"בית התרבות והביטחון" ע"ש יוסף אהרנוביץ'. בטקס הנחת אבן הפינה נשאו דברים אברהם הרצפלד, דב הוז א.ברדוני, דוד רמז יעקב אורי ושמואל דיין. החב' יצחק הודה בשם חברי המשק למברכים והבטיח אחת, "לא נזוז מהמפעל בו החלנו". את מגילת היסוד קרא ישראל טייאצר חבר בית יוסף, ולאחר שנחתמה בידי המוזמנים הונחה ביסוד הבית.

בנייתו הושלמה בראשית שנות ה-40 ובמאי 1942 במלאת 5 שנים למושב נחנך בטקס חגיגי. בית התרבות הביטחון "בית אהרנוביץ'" הוא בין 2 קומות, גדול בולט מרשים, ונבנה בטון מזויין. זהו "בית ביטחון" מהגדולים בארץ באותה תקופה אם לא הגדול שבהם. אורך הבית 42 מטרים ורוחבו כ 9.60 מ'. מעל קומתו השנייה נמצא מגדל גבוה שנועד לתצפית על הסביבה ולהתריע על בא מטוסי או כוחות אויב מתקרבים וכן שימש ליצירת קשר עם ישובים באזור.

אחד מילדי בית יוסף זוכר ויודע לספר כי מבנה המגדל מעל "בית אהרנוביץ" אכלס בזמנו את הנשק החוקי של הכפר (כמה רובים, כמה סטנים, מכונת ירייה מיושנת וכמות מזערית של תחמושת..). אין לי אישור ואסמכתא לכך.

"בית אהרונוביץ'" שימש כ"בית עם" של בית יוסף והיווה מרכז חיי התרבות והקהילה במקום. בקומתו הראשונה שכנו גן הילדים ובית הספר היסודי שכל ילדי הכפר הלכו אליו. בבניין זה, ערכו גם את המסיבות של אירועי וחגי הכפר ושכנו בו ספריה וחדר קריאה. בקומה העליונה שכנו משרדי המזכירות, הנהלת החשבונות, חדר ישיבות הוועד ועוד. לאחר קום המדינה פעלה בקומה התחתונה צרכנייה וכן מרפאה. על גג הבניין הוקרן פעם בשבוע סרט לתושבי הישוב. במתחם חצר "בית הביטחון", כ-20 מטרים צפונית לו, היה מאגר מים, מעין בריכת מים שבו נהגו ילדי ונערי הישוב להשתכשך ולצנן מעט את החום הכבד השורר באזור.

במאי 1937 כחודש לאחר העלייה לקרקע של בית יוסף ובמלאת 30 יום למותו של יוסף אהרונוביץ' נפתח בצריף במושב בית יוסף שזה עתה הוקם "חדר יוסף אהרנוביץ'", שכלל את תמונתו, שולחן עבודתו וכלי כתיבה וכמה כונניות ספרים גדושות ספרים, מתנת משפחתו, אשתו הסופרת דבורה בארון ובתה ציפורה.

בטקס חנוכת "חדר אהרונוביץ'" בבית יוסף השתתפו ארתור רופין, י.וילקונסקי, אברהם הרצפלד, לוי שקולניק (לוי אשכול) שמואל דיין, ישראל בצר, צבי יהודה, יוסף שפרינצק, י. סידנליק-חבר בית יוסף. דוד זכאי נשא דברים בשם דבורה וציפורה בארון ש"לא יכלו להגיע לטקס".

בהמשך, לאחר ש"בית הביטחון" הושלם, הועבר "חדר אהרונוביץ' לשם. מעניין היכן הוא נמצא כיום. סיירתי בימים אלה ב"בית אהרונוביץ'". המבנה קיים עד היום ונמצא במצב מוזנח ומתפורר. אתה משפשף עיניים בתימהון ושואל איך נותנים כל הגופים הקשורים בעניין, למבנה בעל ערך היסטורי מסוג זה, להישאר במשך שנים כה רבות במצבו המוזנח והמתפורר.

10 שנים לאחר העלייה לקרקע היה דומה כי הישוב בית יוסף עולה על דרך המלך, הגידולים בשדות המושב הצליחו והניבו יבולים נאים ואיכותיים. במאי 1948 התגוררו בכפר 147 תושבים. בכפר התנהלו חיי חברה ותרבות, קיימו בית ספר מלא כולל תיכון, עד שבאה מלחמת העצמאות וקטעה את התנופה.

בליל 16-15 במאי 1948, לאחר שנתקבלו הידיעות על כוונה לתקוף את הכפר על-ידי הצבא העירקי, פונו הנשים והילדים לכפר יחזקאל. הגברים נשארו במושב. זמן קצר לאחר שהוכרזה המדינה נכנס כוח עירקי שכלל כ-4 גדודים מלווה בסיוע אווירי לגזרת אזור עמק הירדן ואזור צפון עמק בית שאן.

המושב היה כמעט ללא גידור. סביב לו הוקמו 5-6 עמדות בטון (חלק מהם קיימות עד היום א.א). במספר מקומות היה גידור רופף. כמות הנשק שהועמדה לרשות מגיני המושב הייתה דלה יחסית לעזרתו של יעקב אברמוביץ'. הגיע לסייע בהגנת המושב אורי גלבוע איש הגנה מנוסה מכפר יחזקאל.

במוצאי שבת 15 במאי 1948 נורו לעבר המושב, כך דווח בעיתונות דאז, שני פגזי תותח. למחרת יום ראשון, 16, למאי, המטיר הצבא העירקי שנעזר בצבא הירדני מטחי פגזים לעבר המושב בלווי הפצצה כבדה מהאוויר של מטוסים שזרקו פצצות לעבר בתים ומשקים. ההפצצות וההפגזות על המושב נמשכו מספר ימים. למרבה המזל לא היו פגיעות בנפש אולם נגרמו נזקים כבדים לבתים. מכון המים של המושב שליד נהר הירדן ניזוק קשה וניזוק קשה גם "בית הביטחון" שהיה בשל גודלו ובולטותו בשטח יעד הפצצה מועדף על טייסי המטוסים העירקים.

וכך מתאר אחד מחברי המושב את האווירה בבית יוסף בעת ההפגזות עליו: "כל רגע של הפוגה נוצל להגשת מים ואוכל לבעלי החיים. לא פעם נאלצנו להפסיק את החליבה באמצע, כשזמזומי האווירונים נשמעו הולכים ומתקרבים ולרוץ לעבר תעלה קרובה ולהמתין... בימים הבאים הגדיל האויב את עצמת האש שוב במהלך היום חגו שוב ושוב מעל המושב אווירונים וזרקו פצצות לעבר בתים ומשקים.

ביום ה' 20 במאי החלו להתקרב מצד צפון למושב עדי כדי מרחק קטן מהגדר מספר משוריינים תחת חיפוי אש חזקה מתותחים ומכונות ירייה כבדות מגיני הישוב ירו לעברם והצליחו להדוף אותם ולמנוע כניסתם למושב. הקרב על בית יוסף נמשך מספר ימים. האויב פגע קשה במבנים במושב אך לא הצליח לכבוש אותו.

בעלייה לכאוכב אל-האווא גבעה מערבית לבית יוסף ארב כוח אנשי גולני לחיילי כוח עירקי שטיפסו על ההר והרג בהם עשרות מטווח קצר העירקים המופתעים נסו על נפשם בצורה לא מאורגנת חזרה לירדן. בלימת הפולש העירקי בסיוע מגיני בית יוסף מנעה קרוב לוודאי התקדמות של הצבא העירקי לכיוון עמק יזרעאל וחיפה ועוד.

בשוך קרבות מלחמת העצמאות לא חזרו רוב רובם של מייסדי בית יוסף שעזבו את המושב עם משפחותיהם להתגורר בו. שש משפחות מהם הצטרפו למושב בוסתן הגליל שבין עכו ונהריה. אחרים עברו להתגורר בנהריה ובמקומות נוספים ברחבי הארץ. רק מיעוט קטן ביותר מקרב מייסדי וראשוני בית יוסף חזרו לאחר המלחמה לבתיהם במושב וגם הם עזבו את המושב כעבור זמן מה למקומות אחרים.

מייסדי וראשוני בית יוסף שנטשו אותו טענו כי המוסדות המיישבים לא גילו נכונות מספקת לסייע להם בשיקום הריסות המושב כתוצאה מהפצצות והפגזות אויב ב-1948 וכי כל הפרות, שהיו עיקר מקור פרנסתם, ובעלי חיים האחרים שהיו בבעלותם במושב "פוזרו" במהלך הקרבות בין קיבוצי עמק בית שאן ועמק יזרעאל וקשה לאתרם למוצאן ולהחזירם לבעליהם. היו מבין מייסדי וראשוני בית יוסף שפתחו לאחר עזיבתם את בית יוסף "דף חדש" עיסוק אחר, עבודה חדשה והדבר יצר קושי בחזרה למושב.

בשנים 1948 - 1953, נכנסו לבתים שנטשו המייסדים עולים חדשים ששרתו בצה"ל במהלך מלחמת העצמאות, ולאחר השחרור קיבלו בית וחלקת אדמה בבית יוסף אנשי גח"ל. בהמשך הגיעו קבוצות עולים מרומניה, פולניה ועוד אולם רובם ככולם לא החזיקו מעמד ונטשו. למושב הגיעה בתחילת שנות ה-50 גם קבוצת "סובוטניקים", מרוסיה, אולם גם הם לא החזיקו מעמד וחלקם היגר לקנדה.

וכך מתאר א. צבי גבעון בכתבה בעיתון הצפה (7.12.1952) את ה"סובוטניקים" שהתיישבו במושב בית יוסף: "אל המושב הגיעו גם מספר משפחות של סובוטניקים מרוסיה "שחשבו למצא בהתיישבות העובדת את מילוי משאת נפשם. הניסיון לא הצליח וחלק מהם עזבו את הארץ והיגרו לקנדה. התנהגותם היא מוזרה ביותר אין הם משתמשים בעזרה הרפואית הניתנת להם על-ידי קופת חולים. הם מונעים מעצמם את ביקור הרופא בביתם וולדותיהם מסרבות לנסוע לבית החולים. הם היחידים במושב שאינם עושים כל מלאכה בשבת".

בשנים 1952 - 1954 הגיעו למושב בית יוסף בהדרגה עולים מעירק ומכורדיסטן שעלו שנתיים-שלוש קודם לכן ארצה. הם הגיעו מירושלים, מעפולה, מרמלה ומיקנעם והתיישבו במסגרת המפעל ההסתדרותי "מן העיר אל הכפר".

במוצאי חג העצמאות 1950 נערך בבית יוסף "חגיגת בר מצווה" למושב. אז פתח י.יצחקי בתביעה להגדיל את הכפר עד 100 יחידות, כדרך משקית וביטחונית דחופה. את ברכת המרכז החקלאי הביאו י.שפירא וס.שורש.

ב-1960 פקד את מושב בית יוסף משבר כלכלי חמור. היבולים לא צלחו ומתיישבים נקלעו לקשיים חמורים. ביוני 1960 פתחו 60 בתי אב במושב בית יוסף בשביתה לאחר שלדבריהם "הגיעו ממש על סף הרעב" והאשימו במצב זה את המוסדות האחראים. התושבים גירשו את המדריכים והפסיקו את עבודתם במשקיהם.

השביתה נמשכה מספר שבועות ביוני-יולי 1960 והתושבים הפגינו במקומות שונים בארץ. הייתה זו אולי השביתה הראשונה של חברי מושב המשביתים מושב שלם. לבסוף לאחר פגישה עם מנהל המחלקה להתיישבות של הסוכנות ד"ר רענן וייץ סוכם שיקבלו הלוואות בתנאים נוחים ועזרה כלכלית למשקים חלשים.

במאי 1962 נפגשו בחיפה ותיקי מושב בית יוסף לחוג 25 שנות עליתם לאדמת ג'בול שבעמק בית שאן (בית יוסף), כך דיווח צבי אילן בעיתון למרחב 16.5.62 בגליונו בכתבתו על מושב בית יוסף. במפגש השתתפו מורים, גננות ואנשי ציבור שעבדו במושב והעלו זיכרונות מאותם ימים.

בשנות 50 ה-60 וגם במהלך תקופת במלחמת ההתשה סבל מושב בית יוסף מהתקפות טרור מצד אנשי פדאיון מסתננים ובהמשך מצד מחבלי ארגוני טרור כמו פאתח ואחרים שחדרו מירדן או הפגיזו את הישוב. כיום מתגוררים בו כ-450 -500 תושבים.