מָהוּת הַקָּרְבַּן

וַיִּקְרָא ה' אֶל מֹשֶׁה וְצִוָּהוּ בְּחִבָּה

לְקַיֵּם כֹּל תּוֹרַת הַקָּרְבַּן כִּכְתָּבָהּ

לְלַמֵּד הָעָם שַׁאֵינֶנּוּ שׁוֹמֵעַ הַקּוֹל

שֶׁרַק מֹשֶׁה שׁוֹמֵעַ וְרַק הוּא יָכוֹל

מֹשֶׁה הֶעֱבִיר דְּבַר ה' אֶל אַהֲרֹן

וְאַהֲרֹן עָשָׁה דְּבַר ה' מוּל הָאָרוֹן

וּמֹשֶׁה אָמַר לָעָם ה' אֲלֵיכֶם דִבֵּר

בְּהוֹדִיעוֹ לִי שֶׁהַקָּרְבַּן נוֹעַד לְכַפֵּר

לֹא עוֹד קָרְבָּנוֹת לְאֱלִיל וְלַשָּוְא

רַק לֶאֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הַקָּרְבַּן עַכְשָׁו

כִּי הַקָּרְבַּן אֶמְצָעִי וְאֵינוֹ הַמַּטָּרָה

עַל הַמַּקְרִיב לִרְאוֹת בַּקָּרְבַּן כַּפָּרָה

לֹא בִּכְדִּי נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל אָז שִׁבְּחוּ

אֶת כֹּל אֶלֶּה שֶׁעַבְדּוּ אֶת ה' וְצָלְחוּ

לֵאמוֹר לֹא בְּחֶלֶב אֱלִים ה' רוֹצֶה

בִּתְפִלָּה תַּמָּה וּבְלֵב טָהוֹר יִתְרַצֶּה


העם בהתהוותו בדרכו אל ארץ כנען

יוצאי מצרים הם רק חלק מצאצאי יעקב שאלוהים אמצם כעמו, אלה הם בני ישראל, בני יעקב אשר בשלב ראשון התגבשו לשבטים ומשבטים לעם. ספר שמות מביא את סִפּוּרָם לאחר שפרשה אחרונה של חֻמָּש בראשית מסתים בירידת יעקב וילדיו למצרים. שם חיו בִּרְוָחָה כל עוד יוסף היה חי לזמן קצוב כי אמר לפרעה: לגור בארץ בנו. משמת יוסף וקם מלך חדש על מצרים לא רצה לדעת את יוסף ןהחל לשעבד את בני ישראל, עד שקם משה שגדל בחצר המלכות שנשלח על-ידי אלוהים להתיצב בפני פרעה עם אחיו אהרן לדרוש מפרעה בשם ה' לאמור: "שלח את עמי ויעבדוני". זאת המטרה העיקרית שלשמה שרש שילוח בני ישראל ממצרים. לא כל בני ישראל הואילו לצאת ממצרים רק מיעוטם יצא שנאמר: יצאו "חמושים". אין ביטוי "חמושים" צבאית כלומר חמושים בכלי מלחמה, אלא במשמעות מספרית רק חמישית מכלל בני ישראל יצאו ממצרים, כפי שפרש זאת רש"י, ארבע חמישיות של בני ישראל נשארו בָּמִּצְרִים ונטמעו בַּמִצְרִים. תופעת ההטמעות או ההתבוללות מלוה את ישראל לאורך הדורות, ראינו כי כל "פזורה" שהיה באחת ארצות תבל, ולא שמרה על מצוות התורה ולא על שפת ישראל ומועדיו, נטמעה בעם הארץ. האמירה של משה: שלח את עמי ויעבדוני, לא הייתה כיסוי ליציאה לארץ כנען, הקב"ה התכון לכך "יעבדוהו", כי באין חוק ומשפט (תורה) ושופטים ושוטרים, יש תוהו ובוהו והעם לא ישרוד כעם. לכן החניה הראשונה של ישראל בצאתם ממצרים הייתה מול הר סיני, שעליו נתגלה אלוהים אל משה והטיל עליו השליחות: להוציא בני ישראל מעבדות לחרות ולהופכם לעם השם בקבלם את התורה וסילוק עבודה זרה. המשכן היה הדבר החשוב אחרי קבלת התורה כדי שהעם יעבוד בו את האלוהים מיד כאשר: ויכס הענן את אהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן(פקודי מ/לד). אז העם נכנס לשגרת יום יום. והמשכן נשא על כתפי הלויים ונדד עם העם בדרכו במדבר אל ארץ כנען.

משה כנביא וכמנהיג בקש לסים תפקידו

לאחר שמשה הוציא את בני ישראל ממצרים פנה אל הקב"ה ואמר כלשון "מדרש רבא" בלשון בני אדם פשוטה, את התפקיד שהטלת עלי מלאתי: הוצאתי את ישראל ממצרים, קרעתי להם את הים, הורדתי להם את המן, הגזתי להם את השלו, העליתי להם את הבאר, והנה העמדתי להם את המשכן, הם מוקפים ענני כבוד, מה יש לי עוד לעשות. אמר לו הקב"ה חַיֵּיךָ, מלאכה רבה יש עוד לעשות, ללמדם טומאה וטהרה, ללמדם הקרבת הקורבנות, ללמדם חק ומשפט, לקיים סדר והתנהגות ראויה וטהרה ואמונה צרופה, ולעבוד את השם באמונה. ובראש ובראשונה לשמור על טֹהַר הַמִדּוֹת ונקיון כפיים ולקיים את החוק בהכנעה והעיקר לטעת בהם אהבה זה לזה. על מדות אלו מיוסד עולמו של הקב"ה, ואכן עדין הדרך ארוכה כל עוד ולא הושגה מטרה זו. דהיינו תיקון הָאֻמָּה, תיקון החברה, ואפילו תיקון העולם. אשר לקורבנות הם אינם אלא ביטוי לרצון האדם לעמוד במבחן האלוהים לתקן דרכיו ללכת בדרך הישר, ככל שסטה ממנה בשגגה, וביחוד שלא יוסיף לשלוח ידו במעל, אף לא למראית עין. זאת יעשה האדם בעשית תשובה כאשר יודה בינו לבין עצמו בחטאיו בלבבו, כדי שלא יחשוש מגילוי קלונו ברבים. זאת עיקר התבונה והי עיקר האמונה, כך האדם מישראל עושה רצון הקב"ה. הקב"ה אמר למשה עוד רבה הדרך, העם נמצא בראשיתה, לפניו יש מהמורות שעליו לדלג מעליהן לבל ימעד ויפול באחת מהן. לא בכדי הפרשה פותחת ב-וידבר אליו (אל משה) לאמר: (א/א) יש מדרש הלכה "ספרא" המתיחס לאמירה "לאמור" שקובע כי אלה, דִּבְרֵי כִּבּוּשִׁין מכאן שהקב"ה לא דבר אל משה עצמו אלא דבר אל ישראל דרך משה. התנא אומר כי לא בכדי נאמר: משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע (פרקי אבות א) מכאן שכל משקיבל משה - מסר. לא היה דבר שקבל ולא מסר. על המנהיג לא לראות עצמו עִקַּר, אלא העם עִקַּר. כפי שבטא זאת הרמב"ם באמרו: לא קם בישראל כמשה עוד נביא ומביט את תמונתו.

הקרבת קורבנות לכפר על חטאים

אפשר לאמר כי כמעט כל הפרשה עוסקת בקרבנות שנועדו לכפר על חטאת וחשוב שנתיחס למשמעות קָרְבַּן-חַטָּאת. קרבן זה נועד לכפר על חטא שנעשה על-ידי אדם בשגגה, לפי זה הקורבן איננו מכפר על כל חטא שנעשה על-ידי אדם במזיד. שלמזיד אין קורבן לא מכפר בעדו ו"ירחץ בניקיון כפיו". החוא במזיד חייב לתקן את עצמו בשינוי אורח חייו, את התנהגותו שהביאה אותו לידי חטא במזיד. החוטא במזיד עליו לחזור בתשובה שלמה, כלומר להפטר ממעשים שהביאו לידי חטא. חוטא כזה חיב להכנס למסגרת מיוחדת בה יעשה חשבון נפש ושם בלבו יראת השם. עד כאן מדובר בעמך ישראל אדם מן המנין, לא כן כשמדובר במנהיגי העם. הפרשה מיחדת דבריה על קורבנות אנשי השררה בראש ובראשונה על הכהן הגדול המקביל לראש המדינה או לראש ממשלה של ימינו, אחריהם זקני העדה, שהם מקבילים לחברי הכנסת של ימינו והמנהיגות הדתית הרוחנית שהם הרבנים, החכמים ותלמידי חכמים. התורה מכירה בתופעת המנהיג החוטא, ולה מיחסת חשיבות רבה, כי המנהיג נבחר ומשמש דוגמה לעמו. לא בכדי נאמר שדין המנהיג אינו כדינו של "עַמְךָ". כי הציבור בלא יודעין מוסיף לשאת פני מנהיג חַטָּא בהתעלמו מחטאיו, לא כן הקב"ה שאינו נושא פני גדול ומנהיג, שנאמר: אם הכהן המשיח (כלומר נמשח להיות כהן גדול) יחטא... והביא את הפר אל פתח אהל מועד, ואם כל עדת ישראל ישגו ...והקריבו פר בן בקר לחטאת. מכאן שאצל הקב"ה (הַדַּיָּן או השופט), אין משוא פנים אף אם המנהיג מלא חכמה ובעל השפעה ומקובל בפני עולם ומלואו, לא נסלח לו אם חטא בזדון. ידוע כי המנהיגים נוטים לחטוא יותר מן האדם הפשוט כי סבורים הם שמגיע להם יותר. ויש מאמר חריף ביותר בקשר לכך שאומר: כיוון שאדם בא לידי גדולה, מיד בא לידי חטא. והרמב"ם מטעים זאת בפרוש משנה מפרקי אבות: "ואל תתודע לרשות" (פרק א/י) כפי שזה מובא במסכת סנהדרין: "כיוון שאדם נעשה ראש מלמטה נעשה רשע מלמעלה" (דף-קג) וכך אמר גם בעל הטורים: בקשר למינוי הלויים (במדבר א/נ) "אין אדם נעשה שוטר מלמטה אלא אם כן נעשה רשע מלמעלה" זה מלמד כשהאדם מגיע למנהיגות הפיתויים גדולים מאלה שהאדם הרגיל נתקל בהם, על המנהיג להתנהג במשנה זהירות, לא רק בְּ"יֵעֲשׂוּ" אלא גם בְּ"יֵרָאוּ ועתה לקראת פורים נוסיף עוד ונאמר לעמנו, לקראת מבחן: כי היו דברים מעולם, עלינו לישר דרך ולזקוף קומה ולא לכרוע לשווא ברך. נחזק את האחדות, כך תשמר עצמאותנו בדרך לחרות.

קָרָאנוּ כִּי כֹּל חוֹטֵא עַל חֶטְאוֹ יָכוֹל לְכַפֵּר

אִם חָטָא הוּא בְּשׁוֹגֶג וְאִם רַק אֱמֶת יְסַפֵּר

ה' בּוֹחֵן כְּלָיוֹת וָלֵב וְּדָבָר מִמֶּנּוּ לֹא נֶעֱלַם

הָיָה זֶה הֶדְיוֹט אוֹ בַּעַל שְׂרָרָה מוּרַם מֶעָם

הוּא בֶּן חָלוֹף כְּכֹל הָאָדָם

יָמִים בָּאִים וְנֹאמַר עַל הַנִּסִּים שֶׁעָשָׂה לָנוּ

מִיָּד רְשָׁעִים בִּידֵי צַדִיקִים אֱלֹהִים הִצִּילָנוּ

עַל כַּך אַמְרוּ חֲכָמֵינו ז"ל וְזֶה שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה

אִם נְיַשֵּׁר דֶּרֶךְ הוּא יַָצִּילֵנוּ כִּבְשׁוּשָׁן הַבִּירָה

וְיָרִים קֶרֶן יִשְרָאֵל לְתִפְאֲרָה

כִּי הַשֵּם עוֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן וְהוּא לָנוּ חוֹמָה וּמָגֶן

יַפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל אָ מֵ ן