אז למה היו לכל כך הרבה אנשים בסביבתו של טראמפ קשרים עם רוסיה ורוסים? ומדוע הם שיקרו עליהם? צריך לראות את הדוח המלא כדי לדעת את התשובות, אך ניתן לשער אותן. היו קשרים, כי לטראמפ היו עסקים לגיטימיים ברוסיה והוא רצה לשפר את היחסים איתה, ואולי גם זה היה צירוף מקרים. הם שיקרו, כי מיד אחרי הבחירות החל גל של פרסומים וחשדות בנוגע לטיבם של קשרים אלו, והם ניסו להרחיק את עצמם מהם.

אז למה טראמפ האמין בפומבי לוולדימיר פוטין, ולא לשירותי המודיעין האמריקניים, כאשר הלה הכחיש את ההתערבות הרוסית? ולמה המדיניות שלו היא בעיקרה פרו-רוסית? על זה בכלל לא בטוח שמולר ענה, כי זה לא היה המנדט שלו. אבל שוב ננסה לנחש את התשובות: או משום שטראמפ באמת סבור שחשוב יותר לשפר את היחסים עם רוסיה, או משום שהוא – ובכן, איך נאמר זאת בעדינות – לא האדם הכי מתוחכם והכי מרוסן בסביבה.

מכל מקום, מבחינה משפטית – התיק הזה סגור. לא הייתה קנוניה, לא הייתה עבירה על החוק, ודאי שלא היו פעולות שבמבט מחמיר ניתן לראותן כמתקרבות לבגידה. גם מבחינה פוליטית, טראמפ הוא המנצח הגדול: הוא יחגוג, ובצדק, את המסקנה הזאת של מולר ולא יחמיץ שום הזדמנות כדי לתקוף את יריביו ואת התקשורת.

בחלק של שיבוש ההליכים, התמונה מורכבת יותר. מולר החליט שלא להחליט; התמצית של השר ויליאם באר אינה משתפת את הקוראים בהתלבטות של מולר, אך מן ההקשר של הדברים ניתן להסיק, שהשאלה העיקרית הייתה האם ניתן להוכיח כוונה פלילית של טראמפ - היסוד הנפשי הנדרש של העבירה. איש אינו חולק על כך שהוא פיטר את ראש ה-FBI, ג'ים קומי, בעיצומה של החקירה ואמר ל-CNN שהחקירה מילאה תפקיד בהחלטה. איש אינו יכול להכחיש את כמות הציוצים והנאומים בהם תקף את החוקרים והתייחס לנחקרים. איש אינו יכול להעלים את התקפותיו הבוטות על שר המשפטים הקודם, ג'ף סשנס, בנוגע לחקירה.

בהינתן שטראמפ הוא טראמפ, לא היה ברור – מבחינה משפטית – האם מדובר בהתפרצויות זעם או במאמץ מחושב להשפיע על החקירה. כנגד כל ציוץ שממנו ניתן היה לייחס לו שיבוש הליכים, יכולים פרקליטיו של טראמפ להראות שניים שמהם ברור שהוא סתם מוציא קיטור. חוץ מזה, העובדה שהוא ביצע בפרהסיה חלק גדול ממעשי השיבוש לכאורה, שיחקה גם היא לטובתו: מי עושה כאלו דברים באוזני כל העולם?

ניתן לומר, כי האופי הבלתי-שגרתי של טראמפ (ושוב, במילים עדינות) שיחק כאן לטובתו. בין השורות של תקציר באר ניתן להסיק, כי מולר התלבט האם להתייחס לטראמפ כמו לכל חשוד אחר – ואז ברור שמדובר בשיבוש – או שהוא חייב להביא בחשבון את הסגנון שלו, ואז יש לפחות ספק סביר. באר וסגנו רוד רוזנשטיין (איש מקצוע, אשר מינה את מולר, כמעט פוטר בידי טראמפ ועומד ממילא לפרוש) עשו את השילוב הכי נוח מבחינת טראמפ: הם התייחסו למעשים במשקפיים של הנשיא, ולכוונה – במשקפיים של החוק הרגיל. במילים אחרות: מאחר שהחוק מצריך יסוד של כוונה פלילית, ומאחר שטראמפ מתנהג בצורה שאצל כל אדם אחר סותרת את קיומה של כוונה כזאת – הם החליטו שאין די ראיות להעמידו לדין.

חשוב מאוד לזכור, שעבירת השיבוש אינה משהו קל וטכני. עבירה זו הופיעה בכתב האישום שהכין בית הנבחרים נגד ריצ'רד ניקסון ובכתב האישום שהוגש נגד ביל קלינטון. עם זאת, בשני המקרים היא לא הייתה היחידה. כאשר מדובר על העמדה לדין של הנשיא, קיימת שאלה חוקתית כבדה שאליה לא נכנס באר: בהנחה שלא עסקינן בעבירה עליה ניתן להעמידו לדין בפני הסנאט, האם ניתן להעמידו לדין בבית משפט רגיל? החוקה מדברת רק על משפט בקונגרס על בגידה, שוחד או "עבירות חמורות אחרות" – והפרשנות המקובלת אומרת, שכוונתה היא שזו הדרך היחידה בה ניתן להעמידו לדין.

שיבוש הליכים נתפס בעבר כ"עבירה חמורה", אך כאמור – בשני המקרים בהם הוא נכלל בכתב אישום בקונגרס, הוא בא לצידן של עבירות אחרות. כלל לא בטוח שכאשר השיבוש ניצב בפני עצמו, ניתן להעמיד לדין עליו את הנשיא בפני הקונגרס. לפיכך, מבחינה חוקתית היה כאן מכשול כפול: האם שיבוש מצדיק העמדה לדין בסנאט, ואם לא – האם ניתן להגישו לבית משפט רגיל. אם באר היה מוצא שיש ראיות לשיבוש, הייתה ארה"ב נכנסת למאבק פוליטי ומשפטי ממושך.

אבל אל תהיו בטוחים שהמאבק הזה נמנע. הדמוקרטים ודאי מאוכזבים מממצאי מולר, אך הם לא ייכנעו כל כך מהר. הם ידרשו לראות במהירות את הדוח המלא ויתמקדו בפרק העוסק בשיבוש הליכים. תיאורטית, הם יכולים לכל הפחות להגיש כתב אישום נגד טראמפ: יש להם רוב בבית הנבחרים, שהוא המגיש את האישומים. אך אין ספק שהם ייכשלו בסנאט, בו דרוש רוב של שני שלישים כדי להרשיע ולהדיח את הנשיא – ולרפובליקנים יש בו רוב של 53 מול 47. בהינתן הספק המשמעותי העולה מתוך הדוח, אין להם שמץ של סיכוי להעביר לצידם 20 רפובליקנים.

שלושה נשיאים אמריקנים ניצבו עד היום בפני תהליך ההעמדה לדין בקונגרס (impeachment; התרגום הנכון הוא "העמדה לדין" ולא "הדחה" כפי שנוטים לומר אצלנו): אנדרו ג'ונסון חמק מהדחה בשל מחסור בקול אחד (1868), ריצ'רד ניקסון הקדים והתפטר (1974), ביל קלינטון זוכה בסנאט (1998). עם כל ההבדלים בין ההליכים הללו, הלקח המרכזי מהם הוא שהליך זה חייב להתבסס על קונצנזוס פוליטי וציבורי רחב, ועל עבירות ברורות הקשורות להתנהגותו של הנשיא בזמן נשיאותו. אם הדמוקרטים ילמדו את ההיסטוריה, הם לא ינסו להעמיד לדין את טראמפ.

השאלות כעת יפסיקו להיות משפטיות ויהיו פוליטיות לחלוטין, משום שה-impeachment הוא הליך פוליטי לחלוטין (נקודה למחשבה למי שמקנא בשיטה האמריקנית: שם פוליטיקאים, ולא שופטים, הם החורצים את דינו של הנשיא). נכון, יש עוד לא מעט חקירות נגד טראמפ ואנשיו - החל מניהול עסקיו וכלה במימון השבעתו – אך כולן יחדיו אינן מתקרבות למשקל ולמשמעות של החקירות שניהל מולר, ואף אחת מהן לא מדגדגת את התנאים הדרושים להעמדה לדין בקונגרס. לכן, הזירה המרכזית תהיה שדרות פנסילבניה – בין הבית הלבן לבין הקונגרס.

הדמוקרטים יצטרכו להחליט מה עדיף להם מבחינה פוליטית לקראת הבחירות בנובמבר 2020 – בעוד 19 חודשים בלבד. האם ניהול קרבות נגד טראמפ רק יחזק אותו מול בסיס הבוחרים שלו – שיקבל כעת דחיפה עצומה וחיזוק לטענות בדבר רדיפה תקשורתית ואובססיה פוליטית? או שמא העלאת הטענות נגד הנשיא תסייע ליריבו הדמוקרטי במדינות המפתח? האם הליך הדחה שיסתיים בתבוסה בסנאט יצייר את טראמפ כנרדף ואת הדמוקרטים כרודפים, ויעלה להם בקולות גם בבחירות לקונגרס? או שמא הם ייראו כמי שמנהלים מאבק ללא חת מול נשיא עבריין?

מה שברור הוא, שהזירה הפוליטית האמריקנית תרעש ותגעש. גם ככה ארה"ב מקוטבת כפי שלא הייתה מעולם, גם ככה הדמוקרטים בטוחים שטראמפ גנב את הבחירות, גם ככה הרפובליקנים משוכנעים שהקנוניה היחידה היא מצד התקשורת וה-deep state (הממסד הוושינגטוני) נגד טראמפ. פוליטיקאים לא מצטיינים בקשר הדוק אל העובדות והמציאות, והחקירות והשימועים בבית הנבחרים הדמוקרטי יימשכו – ואולי אף ביתר שאת – למרות הממצאים של מולר.

אם הדמוקרטים היו פועלים בראש צלול, ייתכן שהם היו נוצרים את האש ושומרים את התחמושת למערכת הבחירות. במקום לפמפם עכשיו במשך חודשים את השאלה האם טראמפ שיבש או לא שיבש את ההליכים – מתוך ידיעה שאפילו תשובה חיובית לא תוביל להדחתו – אולי מוטב להם להזכיר לבוחרים את סימני השאלה בסמוך להליכתם לקלפי. אבל הדמוקרטים הבהירו, לאחר שניצחו בנובמבר שעבר בבחירות לבית הנבחרים, שמטרתם הראשונה במעלה איננה למשול או לקדם את ענייניה של ארה"ב, אלא למרר את חייו של טראמפ ולטרפד את יוזמותיו. בהלך רוח שכזה, קשה לצפות מהם שיוותרו על המעט שדוח מולר נותן להם.

טראמפ הוא אדם ונשיא מספיק בעייתי, ואין צורך להדגים זאת. אבל ההכרעה האם הוא ראוי לשמש כנשיא, צריכה כעת להינתן לעם האמריקני – וכאמור, לא צריך לחכות עוד הרבה זמן: 19 חודשים. ממילא הליכים בקונגרס יימשכו חודשים ארוכים, ואולי אף ייגררו עד לבחירות. התיק על הקנוניה עם רוסיה נסגר מחוסר אשמה, התיק על שיבוש ההליכים נסגר מחוסר ראיות. חוץ מכמה פוליטיקאים בוושינגטון, כולם – בארה"ב ומחוצה לה – ייצאו ניזוקים מהמשך העיסוק בפרשה.