האם ראש ממשלה חייב בעידכון מלא לשר ביטחון ורמטכ"ל

בהיתממות מתריסה שואלים כיצד יכול ראש הממשלה להסכים למכירת צוללות גרמניות למצרים ללא התייעצות עם שר הביטחון והרמטכ"ל?

מבט היסטורי יכול ללמד כי היו דברים מעולם וכנראה יקרו גם בעתיד. מנחם בגין לא עדכן את הרמטכ"ל על המהלכים החשאיים שקדמו להגעת נשיא מצרים אנואר סאדת לירושלים. גם תהליך אוסלו בראשיתו נעשה על-ידי ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין, ללא עידכון הרמטכ"ל אהוד ברק. היותו של ראש הממשלה רבין באותה העת גם שר הביטחון, חסך ממנו את הדילמה האם לעדכן את שר הביטחון.

במלחמת העצמאות, בלחימה בירושלים בן-גוריון בחר להימנע מכיבוש ירושלים המזרחית. בניגוד להחלטות רבות שלו שזכו ביומנו לתיעוד מפורט במלוא השיקולים, לסוגיה זו יש רק תיעוד מרומז. להערכתי החלטתו נבעה מן ההבנה שאם תהיה כל ירושלים בידיו לא תוכל מדינת ישראל לעמוד כנגד יישום החלטת האו"ם לבינאום ירושלים. החזקת העיר העתיקה בידי המלך הירדני עבדאללה הפכה כך לאינטרס ישראלי במאבק כנגד מגמת בינאום העיר. בן-גוריון לא עדכן על כך איש. שם התגלתה תבונתו המדינית והצבאית של משה דיין שהיה באותה עת מפקד מרחב ירושלים והשכיל להבין לבד. יצחק שדה כתב על כך ביומנו אחרי ההצלחה המרשימה של יגאל אלון במבצע יואב: "בשעה שיגאל אלון הולך בחזית הדרום מחיל אל חיל, אצל משה דיין החניך המוכשר מפלוגות הלילה, החזית בירושלים עומדת בקיפאונה. אחת מן השתיים, או שמשה דיין אינו מוכשר כפי שהערכתי, או שיש לו הבנה סמויה עם בן-גוריון להחזיק את החזית בקיפאונה." באותו הגיון, רמטכ"ל ושר ביטחון חייבים להפנים כי בנסיבות מסוימות יעמדו בפני החלטות ראש ממשלה שאינם שותפים בהן לסוד העניין ויהיה עליהם להבין לבד.

לראשי ממשלה כסמכות הנהגתית עליונה, יש וימשיכו להיות שיקולים סמויים שמסיבות ראויות יעדיפו שלא לשתף בהם אחרים. מתברר בתוך כך גם יסוד המתח המובנה הטמון בבסיס מערכת היחסים בין ראש ממשלה לבין שר הביטחון בממשלתו, במיוחד בשעה שהם אינם פועלים וחושבים בהסכמה עקרונית כאיש אחד.

זו הסיבה שראשי ממשלה במדינת ישראל, החל מבן גוריון, לוי אשכול, יצחק רבין בקדנציה השנייה ואהוד ברק, העדיפו לשאת גם בתפקיד שר ביטחון. הפיצול בין התפקידים בין שני אישים פוליטיים, הופך למורכב במיוחד במקום בו מגיע ראש הממשלה להגיון אסטרטגי סמוי שמוטב לו להישמר מחשיפתו. אם יידרש לתאם אותו עם שר הביטחון בעל גישה עצמאית ויקלע למחלוקת, הגיונו ייחשף ויחולל התנגדות ציבורית גם בקרב תומכיו.

זו להערכתי, צומת המחלוקת בה עמד ראש הממשלה נתניהו בנובמבר 2018, בהעדפתו להימנע מהסלמת סבב הלחימה האחרון ברצועת עזה. בנסיבות אלה, עדיף למנהיג הלאומי לשאת בעצמו גם בתפקיד שר הביטחון. מצד שני, במקום בו אדם נוסף נושא בתפקיד שר ביטחון, עליו להכיר כי בניגוד לשר זוטר, בהיות המעשה הביטחוני כרוך בהחלטות מדיניות אסטרטגיות, הוא עלול למצוא עצמו במצבים בהם ראש הממשלה יעדיף באורח לגיטימי לדלג עליו ועל התייעצות עמו.

באשר לסוגיית הצוללות: בעסקת רכש לאמצעי לחימה הנערכת בין מדינות, מעורבים בדרך כלל שיקולים מדיניים רחבים שמעבר לשאלות טכניות מבצעיות. כך היה לדוגמה בעסקת מטוס האימונים לחיל-האוויר עליה התחרו קוריאה הדרומית ואיטליה. הדילמה הוכרעה לטובת המטוס האיטלקי מתוך מכלול שיקולים רחב, שכלל גם את שיקולי מדיניות החוץ הישראלית. שר הביטחון והרמטכ"ל אינם בהכרח בסוד שיקולים אלה.

כמו בתחומים רבים בהתנהלותן של מערכות מורכבות, גם בסוגיה זו, יש המטיפים לתהליכים סדורים וקבועים במסילת חוק ומנהל תקין. שאיפות אלו מתכחשות להבנה שענייני ממשל ברמה הלאומית מבטאים ביסודם מערכת מורכבת המחייבת להותיר מרחב פנוי לגמישות ולשיקול דעת משתנה לגופו של עניין.