לפני שלוש שנים בלבד נדמה היה, ששורה של מדינות עומדות ללכת בעקבותיה של בריטניה ולפרוש מ
האיחוד האירופי: צרפת, הולנד, איטליה. אבל התוהו ובוהו אליו שקע הברקזיט המקורי, חיסל את המחשבות על העתקתו למדינות אחרות – מדווח וושינגטון פוסט. המפלגות המתנגדות לאיחוד שוב אינן מדברות על פרישה ממנו, אלא על שינויים בתוכו.
השינוי אינו אומר שלא יהיו זעזועים באיחוד או שכולם מרוצים מהמצב הנוכחי. הפופוליסטים והלאומנים באירופה – שילוב של מפלגות שבשלטון וגורמים חוץ-ממסדיים – ממשיכים למתוח ביקורת על הצמיחה האיטית, ההגירה ועל היחס מצד בעלי בריתו של האיחוד (קרי: ארה"ב). הם רוצים לבזר את הכוח המצוי כיום בידי מוסדות האיחוד, ומקווים לנצל את הבחירות לפרלמנט האירופי בחודש הבא כדי להרחיב את השפעתם.
אבל הם מכירים בכך שיש היגיון בעצם קיומו של האיחוד, ויש אפילו עלייה באהדה כלפיו. סקר בעשר ממדינות האיחוד מצביע על 62% תמיכה באיחוד, ובשנה שעברה נמצא ש-67% מהאירופים תומכים בחברות ארצותיהם באיחוד – השיעור הגבוה ביותר מזה 35 שנה. מהונגריה עד שבדיה ומגרמניה עד איטליה, הפוליטיקאים המתנגדים לאיחוד מנסים להבין עד כמה יש להם מנדט מהציבור לנסות ולשנות את האיחוד – וזה ממש לא ברור. אירופים רבים, כולל אלו המסתייגים מן האיחוד, אוהבים את חופש התנועה שהוא מעניק להם ואת יכולתו של האיחוד להתמודד עם ארה"ב וסין.
חלק מן המפלגות פשוט הורידו את הפרישה מהאיחוד מסדר היום שלהן, ואחרות מיתנו את דרישותיהן. מפלגות החופש האוסטרית ויתרה על דרישתה לערוך משאל עם על המשך החבורות באיחוד. בצרפת מדברת מארין לה-פן על "אירופה של אומות" במקום על יציאה מגוש האירו. חריט וילדרס ההולנדי ספג התקפה ישירה מראש הממשלה, מארק רוטה, כאשר שב ודיבר על פרישה: "אתה דוחף את הולנד לתוהו ובוהו".
השינוי הבולט ביותר מתחולל באיטליה, אומר הפוסט. הקואליציה הנוכחית כוללת שתי מפלגות המתנגדות לאיחוד, הליגה ותנועת חמשת הכוכבים, אשר הריעו לברקזיט וקראו לאיטליה ללכת בעקבות בריטניה – וכעת אומרות שיהיה זה בלתי מתקבל על הדעת לעשות זאת. שתי המפלגות טענו, כי האיחוד הותיר את איטליה לבדה בהתמודדות מול גלי המהגרים מצפון אפריקה, וקראו למשאל עם על החברות בגוש האירו ואף לפרישה מוחלטת מהאיחוד.
פוליטיקאים משני המפלגות שינו את הטקטיקה – גם משום שדברים נראים אחרת מעמדת השלטון, וגם בשל שינויים במצב הרוח הציבורי. בבחירות בשנה שעברה דחקו שתי המפלגות לשוליים את רעיון הפרישה, והנשיא סרג'יו מאטרלה מנע את מינויו של אחד מהבולטים שבמתנגדי האיחוד לשר הכלכלה. גם בשטח, פעילי שתי המפלגות שוב לא מדברים על פרישה ואפילו לא על משאל עם.
הפוסט מזכיר, כי בריטניה אינה חברה בגוש האירו (המטבע בה היה ונשאר הליש"ט), ופרישה מהאיחוד של מדינה החברה בגוש תהיה עוד יותר בעייתית מאשר הברקזיט. פרישה כזאת תחייב להתמודד לא רק עם בעיות של מכס, הגירה, רגולציה וביטחון, אלא גם עם הצורך להשיק מטבע חדש או לחזור לזה שהיה נהוג לפני האירו – משימה סבוכה ביותר.
פרשנים אומרים, כי המפלגות המתנגדות לאיחוד מציבות כעת לעצמן מטרות צנועות בהרבה: לקצץ את כוחו של האיחוד בקביעת תקציבי המדינות החברות בו (אשתקד סירבה הנציבות לאשר את התקציב האיטלקי בשל הגרעון הגדול בו) ולהחמיר את מדיניות ההגירה שלו. המערכה כעת היא על מידת חוזקו של האיחוד, ולא על עצם קיומו.
