אווירה קודרת שררה בישיבת הנהלת הסוכנות בירושלים ב-19 בינואר 1948. זה היה שלושה ימים אחרי אסון הל״ה. חברי ההנהלה השמיעו כמה דברי כפירה, ומנהיג מפלגת ״הפועל המזרחי״, משה שפירא, התלונן על חוסר תוכנית כללית – ״מתי נתפוס שטחים ומתי ניסוג".¹ שפירא לא דייק, אך לא כל טענתו הייתה מוטעית. ״תוכנית נובמבר 1947״ הייתה, אבל רוב מפקדי ה"הגנה" לא ידעו עליה, ולא היא הנחתה את פעולותיהם. גם ״תוכנית יהושוע״ – שלא קלעה אל המטרה כקודמתה – לא הופעלה.

לקראת אמצע ינואר הסתיימה הכנת התוכנית האסטרטגית שהייתה אמורה להנחות את פעולות ה"הגנה", עד שיפוג תוקף המנדט הבריטי: תוכנית ״ש״. ב-21 בינואר שלח ידין למפקדי החטיבות את הפקודה הראשונה הקשורה בתוכנית ״ש״. במבוא לתוכנית זו כתוב: ״בקשר עם סיומו של השלטון הבריטי בארץ, הוטלו על האר.² תפקידים של תפיסת שירותים ונכסים שונים של השלטונות, בתחומים המוקצים למדינה היהודית. ״השירותים והנכסים שנועדו לתפיסה היו בנייני משטרה; תחנות-רכבת ומסילות-ברזל; תחנות-כוח ושירותי חשמל; דלק; שירותי דואר, טלפון ומברקים; תחנות השידור של הרדיו; הצינור שהוביל מים לירושלים; שדות-תעופה ונמלים".

הרי שלושת התסריטים – תחזיתם של ידין ועוזריו: א. הבריטים ימסרו ליהודים את המיתקנים והרכוש, בגבולות שהוקצו למדינה היהודית, והערבים ינסו להפריע לתהליך זה ולהשתלט על המתקנים; ב. הבריטים ימסרו ליהודים רק חלק מהמתקנים והרכוש, ואת השאר ימסרו לערבים, בעיקר בשטחים המעורבים; ג. ״פינוי הדרגתי של שטחים ועמדות השלטון בהם, עוד לפני המועד הרשמי של הפינוי, תוך כוונה ברורה של השלטון, למסור נקודות-מפתח מסוימות – הן בשטח שהוקצה למדינה הערבית, והן בשטח שהוקצה למדינה היהודית – לידי הערבים, וכן להפקיר עמדות מפתח כאלה בשטחים שלנו, ליוזמה ערבית.״

ידין אמר למפקדי החטיבות שהתסריט השלישי הוא שיתממש, כבר בשבועות הבאים, וששני התסריטים הראשונים עשויים להתממש בעתיד יותר רחוק. לפיכך קבע משימות לחטיבות של ה"הגנה", להשתלט על כמה יעדים ולסכם את תכנוני השגת היעדים הללו בשלושה שבועות, עד 15 בפברואר. בתוספת מספר אחד לתוכנית ׳ש׳" צוינו היעדים בדיוק: בשירות הרכבת, המטרה הסופית היא הפעלת הקו בין חיפה לתל-אביב... בשירות החשמל, המטרה הסופית להבטיח אספקת חשמל בלתי-מופרעת בשטח המדינה העברית ולישובים העבריים מחוצה לה... בדלק, המטרה הסופית היא אספקת דלק לכל הצרכים האזרחיים התעשייתיים והצבאיים... בטלפון, טלגרף ודואר, המטרה הסופית היא הפעלת כל השירותים הנ״ל בהיקפם המלא בתוך שטחה של המדינה היהודית וכן גם לירושלים... ברדיו, להקים תחנה או תחנות-שידור במרכזי האוכלוסייה היהודית, לפיכך הפעלתן תהיה בעיה רגילה של שמירת... מים לירושלים. המטרה הסופית היא אספקת מים לירושלים בכל התנאים. שדות-תעופה: מבין שדות-התעופה הקיימים נמצאים בשטח המדינה עשרה שדות-תעופה צבאיים ואזרחיים. פרט ללוד, אבטחתם תהיה הכרחית בה במידה שינוצלו על-ידי שירותי-התעופה הצבאיים או האזרחיים... נמלים: אבטחת נמל תל אביב ונמל חיפה."³

תוכנית ״ש״ לא בוצעה ככתבה וכלשונה. עוד לפני שניתנה הפקודה ליישם אותה כבר התחילו ידין ועוזריו להכין את תוכנית-האב האסטרטגית של ה"הגנה" לקראת הקמת המדינה – תוכנית ד׳, הרביעית בתוכניות-האב של ה"הגנה" מאז ייסודה – ואף-על-פי-כן יש חשיבות היסטורית לתוכנית ״ש״: מדובר בה על השתלטות היהודים על שירותים ונכסים שישאירו השלטונות הבריטיים עם הפינוי ואחריו. רוב היעדים שצוינו בתוכנית ״ש״ אומנם נתפסו, אף שתוכנית זאת לא יושמה. הערבים לא הצליחו לעשות כמעשי היהודים, וזאת הייתה אחת מסיבות תבוסתם בשלבי ההכרעה של המלחמה.

בתוכנית ״ש״ וב״תוכנית יהושוע״ אפשר לראות טיוטות ל״תוכנית ד׳״, שתחילת יישומה הייתה נעוצה בהחלטה לצאת ל"מבצע נחשון" בסוף מארס.

את ״תוכנית ד׳, מארס 1948" הפיץ יגאל ידין בין חברי המטכ״ל ומפקדי החטיבות והשירותים ב-10 במארס. מטרתה הייתה ״השתלטות על שטחה של המדינה העברית והגנה על גבולותיה, וכן גם על גושי ההתיישבות והאוכלוסייה העברית שמחוץ לגבולות, נגד אויב סדיר, סדיר-למחצה וזעיר, הפועל מבסיסים אשר מחוץ לשטח המדינה, או מבסיסים הנמצאים בתוכה.״ ⁴

ידין סיפר: ״העובר של תוכנית ד׳ נוצר בשנים -19423194. בגלגולִי הראשון כקצין-מיבצעים של ה"הגנה". ישבתי עם עוזרי במרתף ב׳מעונות עובדים׳, ברחוב מזא״ה בתל אביב' וגלגלנו רעיונות, איך תשתלט ה"הגנה" בעתיד על יעדים אסטרטגיים ועורקי תחבורה ראשיים. את תיקי הכפרים הערביים הכנו בהתאם לרעיונות אלה.״⁵

במבוא ל״תוכנית ד״ כתוב שהיא מסתמכת על ״תוכנית ב״ (1945) ״תוכנית מאי״ (1946) ו״תוכנית יהושוע״ (1948) . משום מה לא אוזכרו במבוא ״תוכנית אוקטובר״(1947) ו״תוכנית "ש״. ולא אוזכרו בו תזכירים והערכות-מצב רבים' שנוסחו בתקופה שקדמה ל״תוכנית ד״. התוכנית הייתה סיכום כל התוכניות, התפיסות והרעיונות' שניסחה צמרת ה"הגנה" מסוף מלחמת העולם השנייה עד החלטת או״ם ב-29 בנובמבר 1947, ומתחילת מלחמת העצמאות עד סוף פברואר 1948, והיא הייתה מותאמת למצב האסטרטגי והצבאי בתחילת מארס. אפשר לראות בה את תצלום המטרות, התוכניות והערכות-המצב של מנהיגות הישוב וצמרת ה"הגנה".

ביומנו כתב בן-גוריון על דיון בעניין ״D Day״⁶ שהתקיים ב-29 בפברואר 1948,⁷ וישראל גלילי כתב ברשימותיו שבדיון זה נבחנו ״תוכנית שלושים הגדודים״, ותוכנית להשתלט על גבולות המדינה ולהגן עליהם במקרה של פלישה.⁸ ששת המשתתפים בדיון (בן גוריון, גלילי, דורי, יצחק שדה, שאול אביגור ושלמה שמיר) הגיעו למסקנה שדרושים עשרים וחמישה אלף לוחמים מאומנים למלחמה בפולשים. בסוף פברואר היו ל"הגנה" שנים-עשר אלף לוחמים מגויסים כאלה. כלומר, יש לגייס ולאמן עוד שלושה-עשר אלף לוחמים ואלף מפקדים. ״איך נגייס, נאמן ונצייד (נממן) במשך עשרה שבועות חיל זה?״ כתוב ביומנו של בן-גוריון.⁹ ״הכרח להחיש קצב הגיוס, להרחיב הממדים. בעיות אספקה, מזון ודלק, לכנס ראשי אספקה והגיוס למחר״, כתוב ביומנו של גלילי.¹⁰ תגובות שני האישים שניהלו את המלחמה מאפיינות את ההבדלים האישיים ביניהם, בן-גוריון היה פסימיסט. גלילי היה אופטימיסט.

מדוע התכנסו השישה ב-29 בפברואר? סביר להניח שבסוף חודש זה כבר הייתה צמרת הביטחון בטוחה שהבריטים אכן עוזבים את ארץ ישראל, וששלטונם אכן יסתיים במועד המתוכנן – 15 במאי, ושצבאותיהן של מדינות ערב יפלשו לארץ ישראל עם סיום המנדט, כפי שהכריזו. משה בר-תקוה סיפר שאנשי אג״מ קיבלו, למחרת פגישת השישה, הוראה מגלילי, להכין תוכנית-אב לקראת הפלישה, ושידין פירט לו ולישראל בר את עקרונות התוכנית. בר-תקווה, בר, ועשרים ואחד עובדי האגף הכינו את הפירוט המיבצעי.¹¹

אחרי עשרים וחמש שנים הסביר ידין – בראיון עיתונאי, לקראת יום העצמאות – את ה״רֶזוֹן דֶ׳אטְר״ של תוכנית ד׳: ״התוכנית באה להבטיח את שטח המדינה בכל הנוגע לערביי ארץ ישראל, את דרכי התחבורה ואת המשלטים הדרושים. היה ברור לנו שאם בשטח הפנימי של המדינה לא נתגבר על נקודות התורפה, לא נוכל לעמוד בשום אופן בהתקפה מבחוץ... אחד הדברים שהיו בעזרתנו, בצורה בולטת מאוד – והערבים לא הבינו זאת די – הוא שאנחנו נלחמנו, לפחות במלחמת העצמאות... במה שקוראים בטרמינולוגיה האסטרטגית, בקווים פנימיים. ההבדל הזה, שאנחנו נלחמנו בקווים פנימיים והאויב בקווים חיצוניים, היה בעל השפעה מכרעת על תוצאותיה של המלחמה. זה היה יתרון עצום. אנחנו יכולנו להחזיק כוח קטן יחסית, ולא דווקא לזרוק אותו לזירה מסוימת, קבועה מראש, אלא לשלוח אותו במהירות מזירה לזירה ולהעביר אותו ממוקד למוקד על-פי צורכי השעה והתפתחות המצב הצבאי. כדי שנוכל למצות את היתרונות הנובעים ממלחמה בקווים פנימיים ובטוחים היה הכרח לבצע את ׳תוכנית ד׳, שעיקר מטרתה היה להבטיח את הקווים הפנימיים.״¹²

אלה היו ההנחות שביסוד ״תוכנית ד״: כשתוכרז המדינה היהודית יילחמו נגדה במתואם צבאות ערבים סדירים, ״צבא ההצלה״ ויחידות מקומיות, וינסו לכבוש את הגליל ואת הנגב או לנתק אותם ממרכז הארץ, לחדור מקלקיליה להרצליה, ומטול-כרם לנתניה, לבודד את שלוש הערים הגדולות ובעיקר את תל אביב. ולפגוע בשירותים החיוניים - מים, חשמל וכו׳ – של היהודים. כדי לסכל מטרות אלה תופעל התוכנית, כשיתפנו הבריטים, או כאשר הם יחדלו לתפקד. כוחות צבאיים בינלאומיים ודאי לא יפעלו בארץ ישראל.

ידין ועוזריו התוו תשעה מסלולי-פעולה: א. חיזוק ההגנה הקבועה של הישובים והגושים; ב. חסימת דרכי-הגישה של האויב מבסיסיו ליעדים במדינה העברית; ג. הרס הכפרים הערביים שליד אזורי ההתיישבות היהודיים, ופינוי תושביהם; ד. השתלטות על הערים המעורבות, או השגת עליונות צבאית בהן; ה. תפיסת רוב תחנות-המשטרה והבסיסים הבריטיים המתפנים; ו. השתלטות על עורקי התחבורה העיקריים והחיוניים ליהודים, והרס הכפרים הערביים הסמוכים אליהם, כדי שלא יהיו בסיסים לפיגועים בתחבורה; ז. מצור על ערים ערביות שהחלטת או״ם לא מיקמה אותן בשטח המדינה היהודית; ח. פעולות ישירות נגד יעדים ערביים בארץ-ישראל המערבית, מחוץ לגבולות המדינה היהודית המיועדת; ט. פעולות נגד יעדים צבאיים, שנועדו לסייע לפלישה, מחוץ לגבולות ארץ ישראל.

״כדי להבטיח את מערכת ההגנה הקבועה של הישובים היהודיים.״ כתוב בתוכנית, ״דרושות פעולות נגד ישובים של האויב הנמצאים בתוך או בקרבת מערכת ההגנה שלנו, במטרה למנוע את שימושם כבסיסים לכוח מזויין פעיל. פעולות אלה תתחלקנה לסוגים כדלקמן: השמדת כפרים (שריפה, פיצוץ ומיקוש חורבות), בעיקר לגבי ישובים שאין באפשרותנו להשתלט עליהם בקביעות. פעולות ביעור והשתלטות, שתעשנה בהתאם לקווים: כיתור הכפר ועריכת חיפוש בתוכו. במקרה של התנגדות, השמדת הכוח המזויין וגירוש האוכלוסייה אל מעבר לגבול המדינה. כפרים שפונו כנ״ל ייכללו בתוך מערכת-ההגנה הקבועה ויבוצרו בהתאם לצרכים.״

אלה המשימות שיועדו ליחידות ההגנה: חיל-המשמר (חי״ם) יגן על הישובים ועל האזורים; חטיבות החי״ש המרחביות תסייענה לחי״ם ותפעלנה במרחבים, בדרכים ובשטחי האויב; יחידות הפלמ״ח תפעלנה בעומק שטח האויב בארץ ישראל, ומחוץ לגבולות הבינלאומיים של ארץ ישראל המערבית.¹³
___________________

בשבוע הבא:

על-פי תוכנית ד' הוטל על המפקדים "לבער ולהשמיד" את הכפרים הערבים הסמוכים לקו ההגנה של ירושלים ולקוי הגנה של מרחבים יהודים אחרים; על הפלמ"ח הוטל לפעול מחוץ לגבולות הבין לאומיים; הפלמ"ח תוכנן להיות עתודה מטכ"לית וכן לפשוט על צור וביירות דרך הים; לא הוכשרו מפקדים בכירים; ארגון ההגנה לא היה מאורגן לבצע את התוכנית האסטרטגית; המטכ"ל לא שלט ביחידות והתקיים נתק בין המתכננים למבצעים

1. אצ"מ 34/2 פרוטוקולים של ישיבת הנהלת הסוכנות מ-19 בינואר 1948.
2. אר. – ארגון ה"הגנה".
3. א"צ, אל מנהלי החטיבות מאת אג"ם/מטכ"ל, 21 בינואר 1948. תוכנית "ש" פקודה מס' 1; א"צ, תוספת מס1 לתוכנית "ש".
4. מערכות, 263/4, 2 ביוני 1978, עמ' 24.
5. ראיונות עם יגאל ידין.
6. יום הפלישה, במונח הצבאי הלועזי שרווח אז. ייתכן שהיה טעם נוסף לשם: תוכנית לקראת הפלישה.
7. יומן דב"ג, 29 בפברואר 1948.
8. את"ה, ארכיון גלילי, יומן גלילי, 29 בפברואר 1948.
9. יומן דב"ג, שם.
10. יומן גלילי, שם.
11. ראיונות עם משה בר-תקווה ועם יגאל ידין.
12. דב גולדשטיין, ראיון עם רב אלוף (מיל') יגאל ידין, מעריב, 5 במאי 1973.
13. מערכות, שם.