הקבוצה המוכרת והוותיקה ביותר העוסקת בלוחמה מזוינת נגד המשטר בטהרן היא המוג'אהידין א-ח'לק. ביוני 2018 סוכלה מתקפה מטעם הממשל האירני על כינוס של התנועה בצרפת. ארגון המוג'אהידין א-ח'לק נוסד ב-1965 והשתתף באופן פעיל במהפכה האירנית של 1979 נגד שושלת פהלווי, ולאחריה דוכא בכוח על-ידי משמרות המהפכה האירניים. חברי המוג'אהידין א-ח'לק סייעו בשמירה על שגרירות ארה"ב בטהרן בתקופת משבר בני הערובה. בהמשך עקרה הקבוצה כגוף אחד לעירק, שם תמכה במשטרו של סדאם חוסיין במהלך מלחמת אירן-עירק בשנות ה-80. המוג'אהידין א-ח'לק נתפס בעיני רבים כארגון שסייע למשטר סדאם לדכא את ההתקוממויות השיעיות והכורדיות.

כיום נחשב המוג'אהידין א-ח'לק לקבוצת האופוזיציה הגדולה והפעילה ביותר מחוץ לאירן. הארגון ממשיך במאבק חמוש בלתי סדיר, הכולל התנקשויות ופעולות טרור רבות. בשנים 1999–2002 הרחיב הארגון את פעילותו הצבאית נגד המשטר. במבצע "בהמן" שנערך בשנת 2000 הצליחה התנועה להוציא לפועל פיגוע מרגמה במתחם שבו שוכן משרדו של המנהיג העליון בטהרן. באותה תקופה גם שיגרה התנועה מתקפות תכופות על מטרות אירניות מעבר לגבול עם עירק.

תקופה זו של פעילות צבאית מוגברת הגיעה לסיומה עם הפלישה האמריקנית לעירק. במהלך הפלישה ב-2003 הורה המוג'אהידין א-ח'לק לחבריו להימנע מהתנגדות לכוחות הקואליציה, התנער רשמית מפעילות אלימה, ובסופו של דבר גם מסר את נשקו לכוחות הקואליציה. בהמשך גם הוצא הארגון מרשימת ארגוני הטרור של משרד החוץ האמריקני.

כפועל יוצא מכך, הורשו 3,000 מאנשי הארגון להתגורר במחנה הפליטים אשראף שמצפון לבגדד, בכפוף להוראות האו"ם. במסגרת הסדר זה ויתר המוג'אהידין א-ח'לק על כלי הנשק הכבדים שלו. ב-2012 גורש הארגון מהמחנה על-ידי השלטון העירקי. מהלך זה נתפס כחלק מהתהדקות היחסים בין ממשלת עירק למשטר האירני. מחנה אשרף הפך בהמשך לבסיס של המיליציה השיעית הפרו-אירנית, כוח באדר. לאחר גירושו מהמחנה העביר המוג'אהידין א-ח'לק את המטה הראשי שלו לאלבניה; זו פתחה בפניו את שעריה בעקבות פנייה של ממשל אובמה, והוא שוכן שם עד היום.

המוג'אהידין א-ח'לק מילא תפקיד מרכזי בגילויים הראשונים על תוכנית הגרעין האירנית, כשחשף אותה ב-2002. במיוחד נזקף לזכותה הפרסום הפומבי על בניית מתקן העשרת האורניום בנטנז. כיום הקבוצה מפנה את מירב מאמציה לפעילות פוליטית ציבורית, והארגון פעיל מאוד ברשתות החברתיות, שם מבקשים חבריו לפנות לתומכי המשטר. לטענת המשטר האירני, המוג'אהידין א-ח'לק מפעיל באלבניה "חוות טרולים", ממנה הוא מוציא לרשתות החברתיות קמפיינים מתוזמרים היטב, שמטרתם לערער על אמינות המסרים של המשטר האירני, להטריד את פקידי הממשל וכיו"ב.

מוג'אהידין א-ח'לק פיתח אידאולוגיה סינקרטית, הכוללת אלמנטים של איסלאם שיעי ומרקסיזם, שהושפעה מכתביו של התאורטיקן הפוליטי האירני עלי שריעתי. שריעתי היה איסלאמיסט מהפכן שדחה את תפיסת שלטון חכם הדת הקוראת לציות למנהיג הדתי, מרכיב מרכזי במשטר הנוכחי. בניסיון לגייס את תמיכתה של ארה"ב, התנועה טוענת כעת, כי עשתה כברת דרך מהשקפה מוקדמת זו וזנחה את המהפכנות הפוליטית לטובת דמוקרטיה ליברלית, הגנה על זכויות אדם ושלום במזרח התיכון. פרשנים רבים מזהים בהשקפתו הנוכחית של המוג'אהידין א-ח'לק אלמנט אופורטוניסטי בסגנון "גזור והדבק" וקריצה למערב. יש המתייחסים לתנועה כאל כת, הן בשל העדר מבנים דמוקרטיים פנימיים והן בגלל ההערצה שחבריה מגלים למנהיגים המייסדים של הארגון, מסעוד ומרים רג'בי.

על-פי הערכת משרד ההגנה האמריקני, המוג'אהידין א-ח'לק מונה בין 5,000 ל-13,000 חברים. כמעט כל חברי הארגון הם גולים אירנים, והתנועה מחזיקה משרדים ברחבי אירופה וצפון אמריקה.

המשטר האירני מאשים את המוג'אהידין א-ח'לק בקבלת סיוע מארה"ב ומישראל, אם כי שתי המדינות מכחישות טענה זו. עוד טוענת התעמולה האירנית, כי הארגון מעורב בחיסולים הממוקדים שביצעה ישראל, כך על-פי אירן, במדעני גרעין אירניים בעשור האחרון. בספטמבר 2012 הוציאה ארה"ב את המוג'אהידין א-ח'לק מרשימת ארגוני הטרור שלה, ודמויות בולטות בציבוריות האמריקנית, ביניהן היועץ לביטחון לאומי, ג'ון בולטון, וראש עיריית ניו-יורק לשעבר, רודי ג'וליאני, הופיעו באירועים של הארגון.

על-פי רוב ההערכות, הארגון אינו זוכה לתמיכה משמעותית באירן, הן בשל תמיכתו בעירק במהלך מלחמת אירן-עירק הטראומטית והארוכה, והן בגלל טבעה האיסלאמי-שיעי של האידאולוגיה המרכזית שלו. עם זאת, התנועה שומרת על תשתית חיצונית חזקה (ועשירה), ואף כי היא מעדיפה כיום פעילות מדינית על פני צבאית, הרי שלפי דיווחים רבים היא מפעילה רשת מתוחכמת לאיסוף מודיעין בתוך אירן.

באשר למקורות המימון של המוג'אהידין א-ח'לק, קיים היום מעט מאוד מידע ממשי. נראה, כי לפני 2003 נתמכה התנועה על-ידי משטרו של סדאם. בנוסף, היא מפעילה בגלוי מספר ארגוני צדקה וארגונים לא-ממשלתיים במערב, המאפשרים לה לגייס כספים באופן חוקי. מעדויות של חברי הארגון לשעבר עולה גם, שהם נדרשו לשלם מס משמעותי כתנאי לחברותם בארגון. מאמר שפורסם ב-International Business Times ב-2012 הזכיר את הקהילה האירנית-האמריקנית של צפון טקסס ואת איגוד התרבות האירנית-אמריקנית של מיזורי כשתי דוגמאות לקבוצות קהילתיות הקשורות לארגון.

הכורדים מהווים כ-10% מהאוכלוסייה האירנית, כ-8 מיליון בני אדם בהערכה גסה. מרבית הכורדים האירנים מתגוררים בצפון-מערב המדינה, אזור הכולל את המחוזות כורדיסטן, כרמנשאה והמחוזות המערביים של אזרביג'אן. מיעוט משמעותי מהכורדים האירנים הם מוסלמים שיעים, אולם האוכלוסייה הכורדית בכללה סובלת מקיפוח כלכלי ונתונה לאפליה מידי הרשויות. כמדינה השולטת בשם האיסלאם, כפי שאירן מציגה את עצמה, היא אינה מייחסת חשיבות לשאלת הזהות האתנית של אזרחיה, מה גם שהכורדים ושפתם קרובים מאוד לשפה הפרסית. לאור זאת, אירן מעולם לא עשתה ניסיונות בוטים לדכא בכוח ובאופן מוחלט את הזהות, השפה והתרבות הכורדיים כפי שנעשה בטורקיה הכמאליסטית ובמדינות ערב הבעת'יות.

אף על-פי כן, המשטר מגלה חשדנות עמוקה כלפי כל רמז לבדלנות אתנית, ומגיב לו בכוח ובדיכוי אלים. במשך פרק זמן קצר במהלך מלחמת העולם השנייה, כאשר צפון אירן היה נתון תחת כיבוש סובייטי, הצליחו הכורדים להקים באזור מהאבאד רפובליקה כורדית לצד ישות אזרית, אולם ב-1946 עזב סטלין את האזור בלחץ אמריקני. זיכרון אירוע זה עדיין מזין את החשדות שהאירנים מגלים כלפי הלאומיות הכורדית והאזרית.

כיום פועלות נגד המשטר האירני שתי תנועות כורדיות אירניות מרכזיות – ה-PJAK (המסונפת ל-PKK) והמפלגה הדמוקרטית הכורדית, שהיא עצמה מחולקת לשני פלגים, PDKI ו-KDP-I.

המפלגה הדמוקרטית של כורדיסטן האירנית (PDKI) היא המפלגה הוותיקה ביותר בין הקבוצות הפוליטיות החמושות בזירה הפוליטית הכורדית. הארגון, שהוקם בשנת 1945, היה פעיל במאבק נגד שושלת פהלווי ושיתף פעולה עם מפלגת "טוּדֶה" השמאלנית. עקב כך, הוא היווה מטרה לדיכוי ולניסיונות סיכול בידי שירות המודיעין והביטחון האירני, הסאוואק.

ב-1979 לקחה המפלגה חלק במהפכה האירנית לצד גורמים איסלאמיים ותנועות שמאל, אך לאחריה דוכאה על-ידי המשטר החדש שדחה את הדרישות הבדלניות של הכורדים. בתחילת שנות ה-1980 זכה ה-PDKI לתמיכה וסיוע מהמשטר העירקי וביקש להקים אזור אוטונומי סביב הערים נאודשה וקסר שירין. ניסיון זה חוסל על-ידי המשטר האירני.

בשנים שלאחר מכן הייתה הנהגת ה-PDKI, היושבת מחוץ לאירן, יעד למספר ניסיונות חיסול בולטים מצד השלטונות האירניים. ביולי 1989 נרצחו בווינה בידי משמרות המהפכה מנהיג המפלגה, עבד אל-רחמן קסמלו, וכמה ממקורביו, לאחר שהתפתה להגיע לשם, לכאורה כדי להשתתף בשיחות עם נציגי ממשלת אירן. ב-1992 נרצחו במסעדת "מיקונוס" בברלין יורשו, סאדק שרפקנדי, לצד שתי דמויות בולטות נוספות מה-PDKI, פתח עבדולי והומאיון ארדלאן, וכן המתרגם שהתלווה אליהם, נורי דקורדי. בעקבות כך הוציא בית משפט גרמני צו מעצר נגד שר המודיעין האירני, עלי פלחיאן, בטענה שהורה על ביצוע ההתנקשות בידיעת המנהיג העליון של אירן, עלי חמנאי.

חיסולים אלה שיתקו את ה-PDKI כמעט לחלוטין לתקופה ממושכת. הארגון, שהתמקם בצפון עירק באזור הנמצא בשליטת ה-KRG, נמנע מביצוע התקפות על אירן, הן עקב חולשתו שלו והן עקב התנגדות השלטונות הכורדיים. משנת 1996 עד 2016 התקיימה בין אירן ל-PDKI הפסקת אש רשמית.

תקופה ארוכה זו של חוסר פעילות הגיעה לסיומה עם חידוש המאבק והיציאה ל"רסאן", המערכה הנוכחית של ה-PDKI נגד אירן, בתחילת 2016. ה"רסאן" הוא לא ניסיון לצאת במרי כולל נגד המשטר האירני, אלא פעילות הכוללת בעיקר יוזמות ארגוניות, חינוכיות ותעמולתיות הנערכות על-ידי קבוצות PDKI הפועלות מעבר לגבול בצפון עירק, ועורכות גיחות סדירות לתוך הערים הכורדיות שבמערב אירן. קבוצות אלה מסתובבות חמושות על-מנת להגן על עצמן במקרה של היתקלות עם משמרות המהפכה, אולם אינן מבקשות להתעמת איתם בצורה יזומה. בשלב זה הן מעדיפות לגייס חברים, ליצור רשתות תמיכה ולחנך צעירים כורדים לתמיכה בלאומיות הכורדית. הכוונה היא להניח את היסודות וליצור את המסגרות הארגוניות למרד כורדי עתידי נגד המשטר.

משנת 2016 פועל ה-PDKI בניסיון להניח את היסודות למרד בקרב אוכלוסיית הכורדים באירן. בספטמבר 2018 פתחו משמרות המהפכה במתקפת טילי פאתח 100 (טיל בליסטי לטווח קצר) על מתקנים של שני הארגונים הכורדיים האירניים – PDKI ו-KDP-I – ב-קויה שבכורדיסטן העירקית. המל"טים שהוטסו מעל קויה לפני מתקפת הטילים שוגרו מהעיר כירכוכ בעירק, מרחק 40 ק"מ מ-קויה, שם קיימת נוכחות של כוחות מיליציה שיעים הקשורים לאירן.

התקפות אלו מעידות על כך שטהרן מתייחסת ברצינות לפעולות המרי של הכורדים האירניים, ולהוטה להנחית מכה קטלנית על כל התקוממות כורדית פוטנציאלית. טהרן חוששת ככל הנראה מההשפעות וההשלכות האפשריות של התפתחות מערכה כזו. נותר עוד לראות אם יצליח ה-PDKI לרכוש את רמת המיומנות והתמיכה שיאפשרו לו להפוך את אותו "רסאן" לאתגר החורג ממטרד גרידא עבור המשטר האירני. נכון להיום, ה-PDKI מונה כ-2,000 לוחמים בתוך אירן, באזור הגבול שבין כורדיסטן העירקית לדרום-מערב אירן.

ה-PJAK, מפלגת החיים החופשיים של כורדיסטן, היא פלג של ארגון ה-PKK שמקורו בסוריה. הקבוצה שהוקמה ב-2004 ניהלה בשנותיה הראשונות מאבק מזוין לסירוגין נגד המשטר האירני. כמו ה-PDKI, גם ה-PJAK פועלת בתוך אירן, מאזור הגבול ההררי שבין עירק לאירן. בשנים 2004–2011 הוביל הארגון התקוממות נחושה נגד השלטונות האירניים במחוזות כורדיסתאן וכרמנשאה. אחת הפעולות המייצגות תקופה זו היא המתקפה על תחנת המשטרה בכרמנשאה באפריל 2009, פעולה שהסתיימה בהרג של שמונה מחברי ה-PJAK ו-18 שוטרים, על-פי דיווח אירני רשמי.

ביולי 2011 פתחו הכוחות המזוינים של אירן במתקפת נגד גדולה על ה-PJAK באזור ההררי של צפון עירק. לאחר שלושה חודשי לחימה, שהסתכמו בכ-180 הרוגים מלוחמי ה-PJAK, נסוג הארגון למרחק קילומטר מהגבול והוכרזה הפסקת אש. מקורות כורדיים טוענים, כי הכורדים הסכימו להפסקת האש בתמורה לכך שהאירנים יתירו את הקמתה של אוטונומיה כורדית בסוריה. אף כי לא ניתן לאמת טענה זו בוודאות מוחלטת, היא בהחלט מתקבלת על הדעת. מאז אותה תקופה שומר ה-PJAK על הפסקת האש. עם זאת, הארגון מונה כ-3,000 לוחמים וממשיך להחזיק את בסיסיו באזור קנדיל, ככל הנראה עקב התועלת הנובעת מתשתית התמיכה הגדולה הזמינה לכוחות המזוהים עם ה-PKK באזור זה.

הפסקת האש של ה-PJAK הגיעה אל סף שבירה במספר הזדמנויות, ובדומה ל-PDKI, הקבוצה ממשיכה להוביל פעילויות פוליטיות וחינוכיות בתוך אירן ולהגיב להתקפות של זרועות הביטחון של אירן. עימותים אלה מסתיימים בדרך כלל בנפגעים משני הצדדים. ביולי 2018, למשל, הרגו לוחמי ה-PJAK עשרה אנשי משמרות המהפכה בהתנגשות שאירעה באזור מריאוון. ה-PJAK אמר, כי ביצע את ההתקפה בתגובה להתנקשות באחד מחבריו, הפעיל הפוליטי איקבאל מוראדי, במחוז סולימאניה שבכורדיסטן העירקית.

קבוצות כורדיות קטנות יותר, ביניהן ה-PAK וקומאלה (Komala), מחזיקות גם הן ביכולות צבאיות מצומצמות נגד המשטר האירני. כמו במקרים אחרים באיזור, יכולותיהם של הכורדים האירנים מוגבלות עקב הפילוג בשורותיהם וחוסר יכולתם להתאחד. במקרה של פלגי ה-PDKI ו-Komala, הסיעתיות היא תוצר של נאמנויות ארגוניות ישנות וחילוקי דעות אישיים בין מנהיגים, ולא של פערים אידיאולוגיים משמעותיים. עם זאת, ההבדלים האידיאולוגיים בין ה-PDKI ל-PJAK במונחים של אסטרטגיה ויעדים הם מהותיים. גם PJAK וגם PDKI הן קבוצות מאורגנות היטב הכוללות מספר ניכר של לוחמים נאמנים.

מצבם של הארגונים הכורדיים באזור הגבול מסובך עוד יותר בשל העובדה שחלקה המזרחי של כורדיסטן העירקית נשלט על-ידי האיחוד הפטריוטי של כורדיסטן (PUK), המנהל מערכת יחסים קרובה, גם אם שנויה במחלוקת, עם המשטר האירני.

הבלוצ'ים הם מיעוט קטן המהווה רק 3% מאוכלוסיית אירן. מחוז סיסטן ובלוצ'סטאן, הסמוך לגבול אירן עם פקיסטן בדרום-מזרח המדינה, הוא אחד המחוזות העניים ביותר באירן. בראיון לסוכנות הידיעות האירנית אפתאב ניוז אמר נציג זאהדאן בפרלמנט האירני, עלים יאר מוחמדי, כי "ליותר מ-75% מאנשי סיסטן ובלוצ'סטאן אין גישה מספקת למזון. אנשים חיים במצב של עוני נורא, דומה לזה שניתן לראות בחלקים מסוימים של אפריקה". 18 שנים חלפו מאז פגעה במחוז בצורת קשה, והשפעותיה עדיין מורגשות היטב.

עלי אסגהר מירשקרי, סגן מפקד הביטחון של מחוז סיסטן-בלוצ'סטאן, אישר לאחרונה, כי שיעור האבטלה במחוז עומד על 40%. סיסטן-בלוצ'סטאן הוא המחוז הצעיר ביותר במדינה, ו-35%‎‎ מתושביו מתחת לגיל 16. המחוז מאכלס כ-2 מיליון בני הקבוצה האתנית הבלוצ'ית המשתייכים לפלג הסוני באיסלאם, בניגוד למשטר הפרסי השיעי. השילוב בין העוני המחפיר לאפליה האתנית והדתית שהבלוצ'ים נתונים לה מצד המשטר, הביא אותם לתמיכה נרחבת בקבוצות אופוזיציוניות. הבלוצ'ים מדברים בשפה הבלוצ'ית, בת-משפחה של הפרסית והכורדית, אולם אינם מורשים להשתמש בשפה זו במוסדות החינוך והממשל.

אף כי בקרב הבלוצ'ים קיימים ארגונים לאומיים חילוניים אחדים, ההתנגדות הבלוצ'ית החמושה באירן לבשה בעיקר צורה איסלאמיסטית וג'יהאדיסטית. תנועת ג'ונדאללה, בראשותו של עבד אל-מאלק ריגי, הייתה התנועה האתנית הבלוצ'ית הראשונה שהובילה התקפות מזוינות נגד הרפובליקה האיסלאמית של אירן. הארגון, שהוקם בשנת 2002, החל לבצע פעולות נגד המשטר ב-2005, וב-2010 נתפס ריגי והוצא להורג על-ידי השלטונות האירניים.

מאז מותו ביקשה התנועה, כעת בפיקודו של מוחמד זאהיר בלוץ', להמשיך בהתקפותיה על מטרות המשטר האירני, אולם קצב פעילותה ירד דרמטית. ג'ונדאללה הוא ארגון סוני איסלאמיסטי מטבעו. ריגי הכחיש בהזדמנויות אחדות שיש לו נטיות בדלניות, והדגיש, כי הוא נאבק למען זכויותיהם של כל המוסלמים הסונים בתוך אירן. אירן מאשימה את שלטונות פקיסטן ואת ארה"ב במעורבות ישירה במתקפות הטרור של הבלוצ'ים.

במהלך העשור האחרון צמחו באירן ארגונים מזוינים נוספים. החשוב שבהם הוא ארגון ג'יש אל-עדל (צבא הצדק), שניתן לראותו כתנועת המחאה הבלוצ'ית המרכזית גיום. לטענת אירן, הארגון זוכה לתמיכתן של פקיסטן וערב הסעודית. הארגון, שנוסד בשנת 2012 בהנהגתו של עבדולמאלק מולזאדה (צלאח א-דין פארוקי), חבר לשעבר בג'ונדאללה, נטל אחריות על התקפות מספר במחוז סיסטן-בלוצ'סטאן המזרחי.

לג'יש אל-עדל שלושה סניפים צבאיים שבסיסם בשלושה איזורים בדרום-מזרח אירן, והארגון פועל קרוב לקו הגבול האירני-פקיסטאני על-מנת שלוחמיו יוכלו להימלט לפקיסטן לאחר ביצוע פעולות בשטח אירן.

הקבוצה הצבאית עבדולמאלק מולזאדה פועלת בראסק וסרבאז, קבוצת השיח' זיאעי - באזור סרבאן וקבוצת מולבי נמטוללה טואהידי באזור מיריווה וזאהדאן. באחת מפעולותיה הראשונות איבדה קבוצת נמטוללה את אחד מחבריה המרכזיים, זוביר איסמעילי.

קבוצות עבדולמאלק ושיח' זיאעי מנהלות את עיקר פעילותו של ג'יש אל-עדל. הארגון הקים גם סניף מודיעיני על שמו של זוביר איסמעילי, שמשימתו העיקרית לאתר בלוצ'ים סונים המשתפים פעולה עם המשטר האירני. לפי האתר Habilian, המקושר למשמרות המהפכה, רשימת הפעולות האחרונות שביצע ג'יש אל-עדל במחוז כוללת בין השאר את הריגתם של תשעה חברי משמרות המהפכה בנשק ארוך טווח שנורה מפקיסטן, ולקיחת 14 אנשי משמרות המהפכה כבני ערובה באוקטובר 2018.

נוסף לג'יש אל-עדל, הוקמה בדצמבר 2013 קבוצה בשם אנצאר אל-פורקאן, מתוך מיזוג בין שתי קבוצות אחרות – חיזב אל-פורקאן וחרקת אל-אנצאר. קבוצות אלה נחשבות כבעלות קשרים לארגון ג'בהת אל-נוסרה בסוריה, המסונף לרשת אל-קאעידה במדינה.

הערבים האהווזים, המהווים 2% מאוכלוסיית אירן, מתגוררים בעיקר במחוז ח'וזסטאן שבדרום-מערב אירן, לחוף המפרץ הפרסי, אזור עשיר במשאבי טבע. מרבית האווהזים הם מוסלמים שיעים, בדומה לערבים בדרום עירק. האזור הוא בעל היסטוריה ארוכה של פעילות בדלנית, שתחילתה בדרישה למעמד אוטונומי, עוד לפני המהפכה האיסלאמית ב-1979. בתקופה שלפני 1979 קמו באזור ארגונים לאומיים בדלניים אחדים, ביניהם "חזית השחרור של ערביסטן" ו"חזית השחרור של אל-אווהאז". בעקבות המהפכה האיסלאמית שדוכאה באופן עקוב מדם על-ידי המשטר החדש, התעוררה ח'וזסטאן להתקוממות נגד השלטון. המתקפה על שגרירות אירן בלונדון ב-1980 בוצעה על-ידי קבוצה ערבית אהוואזית, שדרשה אוטונומיה לאזור ח'וזסטאן.

תנועת המאבק הערבית לשחרור אהוואז (ASMLA)

אחרי תקופה של שקט, החלה שוב פעילות אהוואזית נגד המשטר האירני בסוף שנות ה-90. בשנת 1999 הוקמה בח'וזסטאן תנועת מחאה בשם "תנועת המאבק הערבית לשחרור אהוואז" (ASMLA), שמטרתה השגת עצמאות לח'וזסטאן. על-רקע תסיסה אזרחית, גוברת יצאה ASMLA ב-2005 למבצע צבאי, כשהיא נושאת באחריות לפיצוץ ארבע פצצות ביוני 2005, שמהן נהרגו שמונה בני אדם. פיגועים גדולים נוספים אירעו בינואר 2006 בבנק סאמאן ובמשרדי איכות הסביבה בעיר אהוואז. הזרוע הצבאית של ASMLA, שביצעה את הפיגועים, מוכרת בשם "חטיבת חללי מוהיאודין אל נאצר".

מסע הפיצוצים של ה-ASMLA נמשך באופן אקראי לאורך כל העשור האחרון, ובכלל זה התקפות על צינורות נפט באזור ח'וזסטאן. תסיסה רחבה יותר בקרב האוכלוסייה הערבית של ח'וזסטאן ניכרת אף היא בעשור האחרון. ב-2005, ושוב אל מול רקע "האביב הערבי" של 2011, נערכו בעיר אהוואז ובסביבותיה מהומות והפגנות שגררו תגובה אלימה וקשה של הממשלה, כולל מעצרים והוצאות להורג. קיימים היום שני גופים נפרדים הטוענים, כי הם מדברים בשם ASMLA.

בספטמבר 2018 בוצע פיגוע ירי במצעד של משמרות המהפכה בעיר אהוואז ובו נהרגו 25 בני אדם, חברי משמרות המהפכה ואזרחים עוברי אורח. קבוצה הקוראת לעצמה "חזית ההתנגדות הלאומית של אהוואז", הטוענת שהיא זרוע של ASMLA, נטלה על עצמה את האחריות לפיגוע, אך גם דאעש טען לאחריות על אותו פיגוע. יעק'וב חור טוטסרי, דובר אחת משתי הקבוצות המזהות את עצמן כתנועת המאבק הערבית לשחרור אהוואז, אמר, כי חזית ההתנגדות הלאומית של אהוואז, ארגון-גג של כל התנועות המזוינות, נטל על עצמו את האחריות לפיגוע, אך לא ציין איזו קבוצה ביצעה את הפיגוע. בעקבות הפיגוע נערך גל מעצרים שבמסגרתו נעצרו יותר מ-600 ערבים אהווזים. מקום מעצרם של רבים עדיין אינו ידוע, ועל-פי דיווח של ארגון זכויות אדם, חלק מהם הוצאו להורג.

נכון לעכשיו נראה, כי הערבים האהווזים ימשיכו את פעולותיהם נגד המדינה האירנית, ככל הנראה עם סיוע כלשהו מצד המשטרים האנטי-אירניים במפרץ, ובמידה מסוימת גם משירותי המודיעין המערביים.

אתרי חדשות אירניים רשמיים מעלים לעיתים קרובות האשמות בדבר תמיכה זרה בתנועות המזוינות הפועלות נגד המשטר האירני. הדברים מיוחסים במיוחד לישראל ולארה"ב, המואשמות במעורבות או בסיוע למוג'אהידין א-ח'לק ולקבוצות המרי הכורדיות. פקיסטן מואשמת בתמיכה בג'יש אל-עדל הבלוצ'י, וערב הסעודית ואיחוד האמירויות מואשמות בתמיכה ב-ASMLA האהוואזית.

האם יש אמת בטענות אלה? יש לציין, כי בכל המקרים הטענות אינן מתייחסות לברית פוליטית פומבית או לתמיכה ברמה אסטרטגית, אלא לפעילות חשאית של שירותי מודיעין של אותן מדינות. מדובר, אם כן, בזירה שמעצם טבעה רב הנסתר בה על הגלוי. האירנים עדיין לא הציגו ראיות חותכות לאף אחת מטענות אלה. מכיוון שכך, כמעט לא ניתן לומר בוודאות דבר בעניין זה.

מה שכן ברור וגלוי הוא, שמדינות אירופה מפגינות דאגה עמוקה לאור העדויות האחרונות לפעילות מחודשת של שלטונות אירן נגד הארגונים שצוינו כאן, על אדמת אירופה. בינואר 2019 הובילו ניסיונות החיסול בדנמרק ובהולנד את האיחוד האירופי להטלת עיצומים חדשים על אירן, שכללו גם הקפאת כספים ונכסים של אנשים הקשורים למשרד המודיעין האירני. מאידך-גיסא, אין כל עדות לתמיכה אירופית בתנועות האופוזיציה האירניות מעבר למתן מקלט ומעמד פליט לאנשים ספציפיים הקשורים לחלק מהתנועות שתוארו כאן.

בשנים הראשונות של המשטר הנוכחי ניהלה אירן, כאמור, מאבק בינלאומי נגד ההתארגנויות הפועלות נגדה. מאבק זה כלל חיסולים על אדמה זרה והטרדה נרחבת של פעילי אופוזיציה אירניים בגולה. כפי הנראה, טהרן חידשה את פעילותה זו, וכעת בקצב הולך וגובר בתגובה לעלייה בהיקף ההתקפות המזוינות נגד השלטון מצד הכוחות השונים שתוארו לעיל. אירן עשתה מעט מאוד כדי לתת מענה למצוקותיהן של אוכלוסיות המיעוטים האתניים והדתיים הנמצאים בתחומה, קהילות שאינן מנותקות לחלוטין מהשלטון.

בבחירות לנשיאות שהתקיימו ב-2013 הבטיח חסן רוחאני לבצע רפורמות כלכליות וחברתיות ולהגדיל את זכויות השימוש בשפות של מיעוטים. הבטחות אלה הביאו לו 73% מהקולות באזור סיסטן-בלוצ'סטאן ו-70% מהקולות בכורדיסטן, אלא שהן הניבו מעט מאוד תועלת מעשית. הרפובליקה האיסלאמית היא באופן רשמי מדינה איסלאמית לא-כיתתית, אלא שבפועל הפרסית היא שפת החינוך והממשל. עם זאת, לשלטון אין כל רצון פעיל להעלים את המיעוטים, והוא אינו נוקט כל מאמץ שיטתי לבער את השפות והזהויות של המיעוטים, בעיקר בשל הדבקות בזהות איסלאמית משותפת.

ההתקפות האחרונות של אירן על קבוצות אופוזיציה מיליטנטיות כוללות קשירת קשר לחיסול עאדל אל-ג'וביר, שגריר סעודיה באירן, באמצעות חומרי נפץ ב-2011, ותוכנית (שסוכלה) לתקוף עצרת שאורגנה על-ידי המוג'אהידין א-ח'לק בפריז ביוני 2018. לאחרונה האשימה ממשלת הולנד את אירן בביצוע שתי התנקשויות באנשי אופוזיציה אירניים על אדמתה: מחמד רצ'א קולאהי סאמאדי, חבר המוג'אהידין א-ח'לק, נורה למוות ב-2015; ואחמד מולה ניסי, פעיל ערבי אהוואזי, חוסל באופן דומה ב-2017.

ממשלת דנמרק האשימה את אירן בקשירת קשר לחיסול שלושה פעילי ASMLA תושבי רינגסטד שמדרום לקופנהגן, בספטמבר 2018. באותו חודש גם שיגרה אירן שבעה טילים בליסטיים קצרי טווח על מטה המפלגה הדמוקרטית של כורדיסטן האירנית (PDKI) בקויה שבחלק הכורדי של צפון עירק. לפחות 15 בני אדם נהרגו ו-42 אחרים נפצעו.

קיימת דאגה גוברת באירן נוכח פעילותן של קבוצות האופוזיציה החמושות. מחקר זה מצביע על כך שהאתגרים הניצבים בפני האירנים בזירה זו הם רבים ושונים. עם זאת, בשל אופיין האתני הצר של הקבוצות החמושות (או במקרה של המוג'אהידין א-ח'לק, המפלגה הלא-אתנית היחידה הפועלת נגד אירן, בשל הפופולריות המוגבלת שלה באירן), אין לראות בפעולות אלה נגד המשטר אינדיקציה להתמוטטות הסדר במדינה.

סביר יותר שבתקופה הקרובה נמשיך לראות עלייה עקבית בפעילות החמושה נגד המשטר, לצד תסיסה מתונה ולא אלימה. בינתיים תמשיך המדינה האירנית להתעלם מהגבולות ומהנורמות הבינלאומיות במרדף אחר אויביה. סביר להניח שנמשיך לראות אותה פועלת מעבר לגבולותיה ולתוך עירק ופקיסטן בניסיון ללכוד את אויביה, כפי שעשתה לאחרונה בדנמרק, בצרפת ובהולנד.