פיט בוטיגייג, אחד המתמודדים הדמוקרטיים לקראת הבחירות לנשיאות ב-2020, קלע בול כאשר נשאל לאחרונה על הקפיטליזם. "מובן שאני קפיטליסט; ארה"ב היא חברה קפיטליסטית, אבל זה צריך להיות קפיטליזם דמוקרטי", אמר. בוטיגייג אומר, כי כאשר הקפיטליזם אינו מוגבל באיזונים ובבלמים הדמוקרטיים, שוב אין זה הקפיטליזם שהביא שגשוג לארה"ב. "אם אתה רוצה לראות מה קורה כאשר יש קפיטליזם בלי דמוקרטיה, זה ברור מאוד ברוסיה. היא הפכה לקפיטליזם של חברים ולאוליגרכיה".

לדברי מייקל טומסקי, במאמר בניו-יורק טיימס, מדובר בנקודה קריטית: חייבים להיות אלמנט דמוקרטי בקפיטליזם ואלמנט קפיטליסטי בדמוקרטיה. לאוליגרכיה יש אלמנט כלכלי למעשה, היא כלכלית במהותה. אוליגרכיה היא שלטון המעטים, ומאז ימי אריסטו זוהו מעטים אלו כבעלי ממון ונכסים. ואילו דמוקרטיה נתפסת כיום כקיומן של כמה זכויות יסוד; העם – ה"דמו" – אינו נתפס כבעל אפיונים כלכליים. זו טעות, טוען טומסקי; צריך לשנות את ההגדרה של "דמוקרטיה".

דמוקרטיה אינה יכול לשגשג על קרקע של ריכוז העושר בידי מעטים. זה רעיון ותיק, זה רעיון מוסכם וזה אמריקני כמו תומס ג'פרסון. כולם יודעים שבקיץ 1776 כתב ג'פרסון את הכרזת העצמאות; בסתיו של אותה שנה הוא היה חבר בבית הנבחרים של וירג'יניה, והוביל חקיקה שנועדה להפסיק את שמירתן הבלתי-מוגבלת של אחוזות גדולות בידי משפחות בודדות. האם זהו צירוף מקרים בלבד? ממש לא. ג'פרסון – כמו רוב האבות המייסדים – האמין שעושר העובר בירושה מנוגד לדמוקרטיה.

הדאגות הכלכליות שלהם לא הסתיימו כאן. האבות המייסדים ראו בבירור את הקשר בין עושר דמוקרטי לבין שגשוג כלכלי. וכך כתב ג'ון אדמס, שלא היה החבר הטוב ביותר של ג'פרסון: "כל מרכיבי החברה חייבים לשתף פעולה בעיקרון דמוקרטי אחד – שמטרת הממשלה היא להבטיח את אושרו של העם; ושהאושר הגדול ביותר שיש להשיג הוא המספר הגדול ביותר". מבחינת המייסדים, "אושר" משמעותו רווחה כלכלית – וזה אדמס קרא "דמוקרטי".

לטענת טומסקי, מכאן יש להגיע למסקנה, כי דמוקרטיה וחוסר שוויון כלכלי אינם עולים בקנה אחד. יש שיטענו, כי קיימות מדינות דמוקרטיות בהן חוסר השוויון גדול עוד יותר מאשר בארה"ב – דרום אפריקה, ברזיל, הודו. אבל אלה ממש לא הדוגמאות שארה"ב הייתה רוצה להידמות להן. הטענה הזאת הועלה בשנים האחרונות בידי מספר מלומדים, ובראשם גאנש סיטארמן, אבל כעת אומרים את זה פוליטיקאים המכניסים את השאלה לשיח הלאומי.

ברני סנדרס הציע מס עיזבון שהאבות המייסדים היו אוהבים, ואילו אליזבת וורן מציעה מס עושר שהם היו מאשרים. אבל לא צריך לתמוך במועמדים דמוקרטיים אלו כדי לתמוך ברעיון הבסיסי שלהם: ריכוז ניכר של העושר איננו דמוקרטי. מדיניות שתיבנה סביב עיקרון זה לא תהפוך את ארה"ב לרוסיה או לוונצואלה; היא תהפוך אותה למה שהאבות המייסדים התכוונו שתהיה. זו הדרך בה הקפיטליזם צריך להשתנות, מסיים טומסקי.