בבחירות 2019 קיבלו שתי הרשימות הערביות שהתמודדו בסה"כ 10 מנדטים (כ-8.3% מכלל חברי הכנסת),
1 ירידה של 3 מנדטים לעומת סיבוב הבחירות הקודם ב-2015. הבחירות האחרונות מתאפיינות גם בירידת אחוז ההשתתפות של הערבים בהצבעה - 49.2% במגזר הערבי והדרוזי יחד, לעומת שיעור הצבעה כללי של 68.5%.
2 שתי אינדיקציות אלה מצביעות על המשך אי-מעורבות ערבית מספקת בחיים הפוליטיים, לצד המשך המסורת בה המפלגות הערביות ממקדות את תשומת ליבן בסכסוך הישראלי ערבי ולא בבעיות האזרחיות של המיעוט הערבי. סימנים שונים, כגון: הרחקתם של ח"כים ותיקים דוגמת
חנין זועבי ו
ג'מאל זחאלקה ממקומות ראליים ברשימות המועמדים לכנסת
3 או ראיונות והתבטאויות של אישי-ציבור דוגמת ראשי רשויות מקומיות, אינטלקטואלים, אנשי חינוך ומנהיגי ציבור, מצביעים על תחילת התפכחות ערבית. מאידך-גיסא, איננו רואים שינוי בדמות הופעתן של רשימות חדשות בעלות אוריינטציה שונה, או הצטרפותן של דמויות חדשות למסגרות הפוליטיות של המגזר.
מיעוט ההשתתפות מוסבר ע"י גורמים ערביים בעיקר בשלוש הנמקות: מחאה על אופי פעילותן של הרשימות הקיימות - פעילות פוליטית רבה במישור שמחוץ למגזר ע"ח הדאגה לענייני המגזר, מחאה על חוק הלאום, ואכזבה מהיקף מימוש הבטחות הממשלה למגזר.
משמעות טיעונים אלה בעיני היא שחרף השינויים שעברו ועוברים ערביי ישראל בהבנתם את מהות זכויות האזרח שלהם ומעמדם מול מוסדות המדינה, הגישה היסודית והחזקה ביותר המתקיימת במגזר היא זו הרואה בהם "מסכנים תלותיים" שמחכים "לאח גדול" שיוציא אותם ממצוקתם. ערביי ישראל למדו שיעורים רבים מהמגזר היהודי, בחלקם שיעורים מתקופת המדינה שבדרך ובחלקם מעידנים מאוחרים יותר. את אחד השעורים החשובים ביותר - "אם אין אני לי, מי לי? ואם לא עכשיו, אימתי?" טרם למדו. המגזר החרדי בישראל יכול היה לשמש להם דוגמה מצויינת בהיבטים אלה, אבל חלקית. הצטרפות חלקים נרחבים ממגזר זה לחיים הפוליטיים, הניבה לו יתרונות רבים, בעיקר כלכליים ויכולה הייתה לעשות זאת גם עבור המגזר הערבי אילו נהג באותו אופן - קבלת המדינה והשתלבות בכללי המשחק.
בכל זאת חייבים להדגיש את ההבדל הקיים בין המגזר "היהודי" החרדי, לבין המגזר הערבי. המגזר החרדי הוא חלק מהעם היהודי, חלק מהרוב היהודי ועל כן שותף לריבונות הלאומית היהודית על ארץ-ישראל. המגזר הערבי איננו חלק מהעם היהודי. מסיבות שונות נמנע או נרתע המגזר החרדי משרות צבאי (חובה חוקית) ומספרי האברכים והנשים שהשתלבו בשוק העבודה, היו קטנים בניגוד למצב הקיים, למשל, בתפוצה האמריקנית. כל עוד היו מגזרים אלה קטנים מספרית, יכולה הייתה המדינה לשאת על גבה את הסרבנות היהודית והפסיביות הערבי. מצב זה משתנה במהירות עקב הסיבות הבאות: עליית רמת החיים הממוצעת של כלל האוכלוסייה וההתפתחות המואצת של המדינה המחייבת להמשיך בכך אם איננו רוצים לפתח פערי רמות חיים הרסניים בין רובדי האוכלוסייה; גידולו הדמוגרפי של המגזר החרדי; הרצון לשלב את המגזר הערבי, כחלק מתהליך מימוש זכויות האזרח, בחיי המדינה ובכלל זה בחיים הכלכליים.
השתלבות מחייבת התאמה והשתלבות כלכלית וחברתית וזו מחייבת השכלה, יזמות עסקית, ניידות ופתיחות. אינני רואה סיכוי ששינויים אלה ואחרים יוכלו להתקיים מבלי שערביי ישראל יטלו את גורלם בידם ויפעלו לממש את זכויותיהם ולמצות את יכולותיהם, מבלי להמתין לפעולות "
האח הגדול". הממשלה חייבת ליצור את בסיס האפשרויות - חקיקה, תקציבים, תשתיות וכ"ב. האזרחים והרשויות המקומיות צריכים לעשות את השאר.
בפוליטיקה, אין סיכוי ממשי שטוב לב לבדו יפתור את כל הבעיות לכל המגזרים. פוליטיקה היא מאבק כוחות בין אינטרסים על חלקים בעוגה הציבורית, חלקים בכל המובנים - קבלה ונתינה, כאחד. ה נאמר כאן מטפל במכוון במגזר הערבי, אולם חלק לא מבוטל מהדברים הנכתבים כאן, נוגע למגזר היהודי ובמיוחד למגזר החרדי שבתוכו. בבחירות אלה, דווקא המגזר החרדי הוכיח "בגרות" והתגייסות לשריין לעצמו את חלקו ב"עוגה הלאומית", והגדיל בזכות הדמוגרפיה והאקטיביזם גם את משקלו בכנסת ובממשלה. זכות זו קיימת גם למגזר הערבי, ועליו לגלות יוזמה ולהוכיח עניין ונוכחות. בחירות 2019 חלפו. עד לבחירות הבאות לכנסת ה-22, יכול המגזר וצריך להתעשת ולעצב מחדש את מחשבתו ודפוסי התנהגותו - ולהשתלב! בדמוקרטיה, זו הדרך היחידה.
אני מבקש להתייחס בנפרד לאחת משלוש הסיבות שהוזכרו לעיל כעילה למיעוט ההשתתפות בבחירות 2019 - "חוק הלאום". תגובותיהם של ערביי ישראל של שותפינו הדרוזים ושל חלקים בציבור היהודי לחוק הלאום היו שגויות ובמידה ידועה אפילו פתטיות. בעיני אין זה משנה אם התגובות השגויות נבעו מבלבול או ערבוב מושגים, נרטיב קלוקל או אידאולוגיה הזויה. התוצאה של סוגי הביקורת שהושמעו נגד החוק, הסתכמה בסופו של יום בניסיון
לערער על חוק הבא להבהיר ולהסדיר את משמעות ריבונותו של העם היהודי על מולדתו ההיסטורית. תהיה הסיבה לניסיון זה אשר תהיה, הדבר אינו בא בחשבון; ריבונות לאומית אינה ניתנת לחלוקה. לפיכך, אל לערביי ישראל להמשיך בדרך חשיבה זו ובוודאי אל להם לחתור באופן פוליטי או אחר לשנות את חוק הלאום; אין מבחן חשוב מזה, לאפשרות השתלבותם כאזרחים שווי-זכויות במדינה.
על שטחי המנדט הבריטי מ-1920 אמור היה לקום בית לאומי יהודי שבתוכו אמורה הייתה להתקיים נוכחות ערבית שחיה את חייה בשלום ושלווה עם הישות הלאומית היהודית. זו הייתה כוונתה של הצהרת בלפור (1917) שבזכותה קיבלה בריטניה את המנדט על ארץ-ישאל רבתי (108,000 קמ"ר, משני עברי הירדן). בריטניה מעלה באמון שניתן לה וב-1921, הקימה בעבר הירדן המזרחי את האמירות ההאשמית, לימים ממלכת ירדן.
4 שטח המנדט חולק בפועל לשתי ישויות טריטוריאליות ירדן (כ-77% מהשטח) וישראל (המחזיקה כיום כ-23% מהשטח); זו המציאות הקיימת בפועל. למציאות זו הגענו לאחר תהפוכות רבות ובכללן מספר מלחמות, ולהערכתי זו גם המציאות שתישאר לשנים רבות. בכל המהלכים המדיניים מול העולם הערבי שמחוץ לגבולות שבשליטת ישראל, ייוצגו ערביי ישראל ע"י ממשלת ישראל. אין דרך אחרת. זו המציאות שעמה חייבים ערביי ישראל להשלים, אם חפצים הם להשתלב.
אופן השתתפותם בבחירות בישראל הוא אחד הביטויים המובהקים לגבי השאלה אם מפנימים ומשלימים הם עם האמור לעיל. על עניין ההשתלבות לא כדאי להם לוותר, משום שבלעדיה יוותרו תמיד נטע זר ואף גם עוין במדינה.
