אביהו גמליאל הציג לי כמה הערות-קושיות (כראוי לפסח) בטוויטר והודעתי לו כי אשיב בפירוט מקוצר כאן:
1. אין בינינו ויכוח שערביי ארץ-ישראל, שהפכו לפלשתינים, דחו כל הסכם פשרה עם ישראל. זה המצב מאז ניסה דוד בן-גוריון להגיע להסדר עם מוסא אל עלמי בשנות ה-30'.
2. הערבים ניסו להשליכנו לים ב-48'. עבד אל נאצר הפר באורח חד-צדדי את התחייבויותיו וניסה לחנוק את ישראל בסגירת נתיבי המים הבינלאומיים ב-67', ולפיכך מלחמת ששת הימים הייתה מוצדקת.
3. מועצת הביטחון, שברובה עוינת לישראל, הגיעה לנוסח החלטה 242, שגם ישראל קיבלה על עצמה, ומבטיחה לישראל גבולות בטוחים ומוגנים, אבל אוסרת סיפוח שטחים שנכבשו במלחמה. קיבלנו את זה.
4. הערבים דחו פעמיים את ידה המושטת של ישראל מול
אהוד ברק ב-2000 ומול
אהוד אולמרט ב-2009. אין לטשטש, אבו מאזן קיבל מאולמרט הצעה נדיבה ולא חזר אליו מרמאללה.
5. נתניהו הבטיח לתמוך בפתרון שתי המדינות אבל זרה חול בעיניים. הוא ראש הממשלה השני (אחרי
יצחק שמיר) שלא רוצה בפועל משא-ומתן לפשרה עם שום גורם ערבי-פלשתיני. אך גם כך - הסרבנות הפלשתינית לעשות שלום גדולה משלו.
6. עתה עומדות שתי אפשרויות שהן ברירה אחת: לסרב לכל משא-ומתן עם הפלשתינים או לחתור להסדר כלשהו (ואיני נכנס כרגע לשאלה אם כולל או ביניים. אני סבור כי בשלב הנוכחי אז רק ביניים).
7. זאת אומרת שעדיף מצב של ניסיון הידברות בין הצדדים מאשר הדממה הנוכחית. אומנם גם במקום שנדברים ומדברים יש סכנה של התלקחות אלימה בנשק חם, אבל סכנה פחותה.
8. כדי שהצדדים יוכלו להידבר נחוץ מצע, מין תוכנית מאה, שתאפשר לשני הצדדים להתדיין על פיה (אף על-פי שכל צד מבחינתו אינו שלם עם תוכנה). מבחינה זו כל הצעה של טראמפ שלא תכלול קורט של איזון היא מתכון לחידוש האיש. ממש כפי שאילו הציע קודמו שבמסגרת הסכם השלום נדון עם הפלשתינים על נטישת תל אביב לא היינו באים אל שולחן הדיונים.
כל מה שאמרתי הוא שרצוי שכל תוכנית - בהווה מדובר בטראמפ - תהיה נוחה לישראל, אבל ששלב הפתיחה שלה יאפשר לפלשתינים להידבר עליה, ולא לדחותה על הסף. זה הפתיח.
[
פורסם בדף הפייסבוק של דן מרגלית]
