המשקיעים שהתאספו במסעדת יוקרה בקהיר היו להוטים לשפוך כסף לכלכלה המקומית, שרק לפני שלוש שנים לא היה לה די מטבע חוץ כדי לרכוש שמן בישול. ההפיכה האיסלאמית ב-2011 וההפיכה הצבאית ב-2013 הבריחו את המשקיעים הזרים, הצמיחה הייתה אפסית, האבטלה טיפסה ל-13.2%, הנשיא עבד אל-פתאח א-סיסי נאלץ לבקש מקרן המטבע הלוואה של 12 מיליארד דולר.

מאז אותה הלוואה ב-2016, ממשלת מצרים קיימה באדיקות את רוב דרישות קרן המטבע. היא העלתה את מחירי הדלק והחשמל, הגרעון בתקציב (12.5% מהתוצר ב-2015/16) צפוי להיות 7.5% תוצר בשנה הבאה, הגרעון השוטף הצטמק בשני שלישים ל-6 מיליארד דולר, מכירות האג"ח זינקו, ומשקיעים אומרים שמצרים היא השוק המתפתח הלוהט ביותר בעולם.

אלא שאקונומיסט מציין, כי למרות שהאינדיקטורים החיוביים – רק מצרים מעטים חשים בהתקדמות. בשנים האחרונות המחירים עלו והמשכורות ירדו. סיסי הפגין מעט מאוד אהדה למצוקות התושבים; על התלונות נגד עליית מחירי הירקות השיב באומרו שהמצרים סובלים מעודף משקל. אומנם 89% מהמצרים תמכו בשבוע שעבר בהארכת כהונתו עד 2030 – לאחר שמשטרו הסמכותני ניהל קמפיין נמרץ לקראת משאל העם ואסר לנהל קמפיין נגדי – אבל רק 44% טרחו להצביע; גם זה איתות לממדי חוסר שביעות הרצון.

למרות ההון הזר הזורם למצרים, ההשקעות בבנייה ובמכונות – היסודות לצמיחה בת קיימא – הן נדירות. "אני מוכן לקנות אג"ח לשנה; מפעל זה סיפור אחר", אומר סוחר בחברה אמריקנית גדולה. ההשקעות הזרות הישירות במחצית הראשונה של שנת הכספים הנוכחית היו 6.6 מיליארד דולר – ללא שינוי לעומת אשתקד ו-11% פחות מאשר בשנת 2016/17. ההשקעות נטו צנחו ב-35% בתוך שנתיים. רוב ההשקעות מופנות למגזר האנרגיה; הן מייצרות הכנסות, אבל לא משרות.

ההשקעות האיטיות משקפות גם את חולשתו של השוק המקומי. גודלו – 100 מיליון איש, עם תוספת של 2.5 מיליון מדי שנה – אומר שתמיד יהיה ביקוש למוצרי יסוד. קוקה-קולה, פפסי וחברת החטיפים מארס משקיעות במדינה מאות מיליוני דולרים – אבל רק מעטים יכולים להרשות לעצמם לרכוש מוצרים שייצרו משרות מכניסות יותר. ל-20% מן המצרים יש 80% מכוח הקנייה.

קחו למשל את תעשיית הרכב, מציע אקונומיסט. רק 100,000 מצרים יכולים להרשות לעצמם לרכוש מכוניות חדשות בשנה. [לשם השוואה: בישראל – עם פחות מ-9 מיליון תושבים – נמסרו אשתקד 270,000 מכוניות חדשות]. במקום למכור מכוניות בבית, מצרים רוצה להפוך ליצואנית רכב למזרח התיכון ולאפריקה, והיא מציעה הנחות של 80% במכס לחברות שירכיבו מכוניות במדינה. ניסאן כבר הודיעה שתרכיב מדי שנה 100,000 מכוניות במצרים, אם כי למכוניות אלו תהיה תחרות מצד מפעלי ההרכבה במרוקו.

השיפור בכלכלת מצרים מגיע כולו מן התיירות ומהעברות כספים. ההכנסות מתיירות הוכפלו אשתקד ל-9.8 מיליארד דולר (4% מהתוצר), ואילו העברות הכספים של מצרים העובדים בחו"ל גדלו ב-20% ל-26.4 מיליארד דולר. לעומת זאת, הגרעון המסחרי מתרחב: ברבעון הראשון של 2018/19 הוא הגיע ל-9.8 מיליארד דולר, עלייה של 10% לעומת הרבעון המקביל. אחרי שנים של השקעות חלשות, אין עודף תפוקה במפעלים המצריים; הריבית הגבוהה (ריבית הבנק המרכזי היא 16.75%) מקשה על נטילת אשראי לשם התרחבות.

אקונומיסט מצביע על מכשול נוסף בדרך לצמיחה במצרים: הצבא – בו בילה סיסי את רוב שנותיו. הצבא שולט בכלכלת מצרים; תקציבו חשאי, רווחיו אינם ממוסים אבל כולם יודעים שהם גדלים. המשרד לייצור צבאי דיווח על גידול של 130% בהכנסותיו אשתקד, ובין היתר הוא חתם על עסקה עם חברה סינית לייצור פאנלים סולאריים ועם חברה צרפתית לייצור חיסונים. כאשר חברות מתקשות להשיג דולרים, הצבא מציע להם שותפות: כל הדולרים שאתם צריכים – בתמורה לאחוזים בבעלות.

בסך-הכל, מסכם אקונומיסט, זוהי חזרה למצב הרגיל של מצרים – שלפני עליית האחים המוסלמים לשלטון ב-2011: צמיחה נאה, גרעון בשליטה, מדינה ענייה, בסיס תעשייתי חלש, שכר נמוך – ונשיא המנותק מצורכי עמו.