עמאד דלאל - מהפכן המוזיקה בחברה הערבית

עמאד דלאל מכהן כיום גם כמנצחה של התזמורת, שהקים לפני שנה, השייכת להתאחדות האמנים הערביים בישראל. מטרתה של תזמורת זו לסייע לנגנים ולזמרים בתמיכה ובשינוי מעמדם ולהפוך את מקצועם למקצוע מבוסס וממוסד הנתמך על-ידי המדינה כמו התמיכה לה זוכה התזמורת הפילהרמונית הישראלית.

"הרצון שלי, אומר המנצח, שהתזמורת תהיה מסובסדת. אנחנו במדינה מהווים 20% מהאוכלוסייה ומכאן מגיע לנו לפחות 20% מהתקציב שמקבלת התזמורת הפילהרמונית. כך, שלנגני התזמורת יהיה מעמד של שכירים על כל התנאים הסוציאליים, מה שיביא לתזמורת גם נגנים עם יכולת מוסיקלית, שלמדו את מקצועם במשך שנים, שיקדישו את זמנם רק למוזיקה, יעלו את קרנה של התזמורת, והמוצר שיוגש יהיה אמנותי, יוקרתי וברמה גבוהה המחלחל לתרבות הקהל ומשנה את תפיסתו".

עמאד הינו, בין היתר, פעיל חברתי מוכר ומכובד במגזר הערבי והיהודי התורם לחברות הללו מזמנו ומידיעותיו ועל כך מעידים גם תעודות ההוקרה והמזכרות אותן מצאנו במשרדו בכפר אבו סנאן.

הוא מאמין שהמוזיקה הינה בעלת חשיבות ובלתי נפרדת מהחברה. לדבריו, היא יכולה לשנות תפיסות ולעדן את בני האדם. היא גם יוצרת גשר בין קבוצות שונות וממיסה חומות בין עמים שונים.

"אני תומך בקיום משותף ולא בדו-קיום", אומר לי עמאד ומוסיף: "הדבר בא לידי ביטוי בכך שאני גר בכפר יאסיף ומסביבי מושבים, קיבוצים, וערים יהודיות שאני בקשר טוב איתם. יש לי הרבה חברים יהודיים איתם יצרתי הרכבים מוסיקליים משותפים עם אמנים ערבים.

הרכב אחד מהם הוא "אדמאי", המשותף לאמן שלמה גרוניך והרכב מוסיקלי נוסף הוא "אבייד" שפירושו לבן, בשיתוף עם נגנות מהמגזר היהודי. היום אני גם מנצח על תזמורת אלמוגרביה השייכת למעלות תרשיחא בפיוטים עבריים. אלו הן דוגמאות לקיום משותף", מסכם דלאל.

עמאד היה רוצה שחלומו מאז ועד היום יוגשם במלואו כך שבכל כפר ערבי תוקם קריית מוזיקה כמו שיש קריית ספורט. בקריית המוזיקה יהיה אודיטוריום, בית ספר לנגינה, פעילות מוסיקלית לאורך כל השנה ותיקצוב שנתי מצד המדינה.

"לצערנו הרב, אומר דלאל, המדינה אינה מעודדת הקמת קונסרבטוריונים למוזיקה במגזר הערבי, כפי שקיים קונסרבטוריון כזה בכל עיר במגזר היהודי. רק בשפרעם פועל קונסרבטוריון יחיד ובכל המגזר הערבי אין אפילו אודיטוריום אחד. דבר זה, הוא מדגיש, משפיע על התרבות בכפר ועקב כך גוברת גם האלימות. גם בקרב המנהיגים המקומיים במגזר הערבי נתפסת המוזיקה בתחתית סולם העדיפויות שלהם. המוזיקה נראית להם כדבר שאינו חיוני וקיומי, אלא מעין קישוט לצרכים אחרים".

לעמאד יש "בטן מלאה" גם על חברי הכנסת הערביים: "מתי חבר כנסת אחד העלה בכנסת את כאבם של המוסיקאים הערביים בארץ ודיבר על הצורך בעידודם? או על הקמת אודיטוריומים"? הוא שואל. לדבריו, הם מתעסקים כל הזמן בפוליטיקה "ואינני מרגיש שחשוב להם דברים אחרים כמו מוזיקה"...

עמאד דלאל נולד באוקטובר 1963 בעיר עכו. כשהיה בן שלוש עבר עם הוריו לכפר יאסיף. אביו מוניר (שנפטר לפני שנה), היה מהנדס חשמל בטכניון ואמו אמירה שוגרי-דלאל, בוגרת בית הספר התיכון ייני, גידלה את ששת ילדי המשפחה: ארבע בנים ושתי בנות. משפחת דלאל היא משפחה משכילה, שקראה ספרים רבים ושכל אחד מילדיה הינו בעל תואר שני ומעלה.

המשפחה גם אינה מתויגת מבחינה דתית. "בביתנו", אומר לי היום עמאד דלאל, "אין סימן להשתייכות דתית וחבריי למעשה עד היום אינם יודעים את דתי. עם זאת, אנחנו גם משפחה מוסיקלית, הוא מדגיש ומוסיף: "מגיל ילדות אבי לימד אותנו לנגן בכינור, בעוד ובמנדולינה.

זכור לי שאבא תמך בנו ועודד אותנו לנגן ובתחילת דרכנו גם ליווה אותנו בהופעות שלנו. אחותי סוהיר-דלאל עטאריה הייתה זמרת מפורסמת שהופיעה איתנו בהופעות בחתונות ובטלוויזיה. היום – מכל אחיי רק אני מתעסק במוזיקה".

עמאד למד בבית הספר היסודי בכפר יאסיף המונה היום כ-12,000 נפשות. מגיל צעיר הוא גילה מנהיגות כעצמאי והחליט לעצמו מה ללבוש, ומה לאכול... בכתה ג' למשל, העז לומר את מה שהוא חושב בשעורי המוזיקה ובעיקר בשעורי הדת ללא מורא וכשהמורה היה מוציאו מהשיעור וטוען כלפיו שהוא חוצפן, מסביר לי דלאל היום: "זו לא הייתה חוצפנות אלא דעה ויכולת חשיבה עצמאית של ילד קטן שחושב כמו גדול".

אוכלוסיית כפר יאסיף כוללת: נוצרים, מוסלמים ודרוזים ואפילו יש בה בית קברות ישן ליהודים שאינו בשימוש. עמאד דלאל טוען שאין לציין את דתו של האדם, כי זו מהווה קשר ישיר בינו לאלוהיו והדבר אינו אמור לעניין אנשים אחרים. לדבריו, "כל עוד אנחנו מציינים את ההשתייכות העדתית של אנשים, אנחנו מעודדים אותם לחשוב כקבוצות נפרדות ושונות זו מזו, וזה מעודד גזענות שאינה מקובלת עליי. אני מאמין בצלמו של האדם ללא חשיבות להשתייכותו לדת, לצבע ולגזע".

עולם המוזיקה הקסים בילדותו את עמאד שהתעניין במיוחד בתזמורות גדולות שניגנו את המוזיקה הקלאסית המערבית. "שאפתי להיות מנצח וחלומי היה לעבוד ולהתפרנס רק מהמוזיקה". הוא מספר.

בהיותו בן 15 מקים עמאד להקת זמר ונגינה, הופך למנהיגה ומופיע עמה בחתונות. כמנהיג וכאמרגנה, נדרש לסגל לעצמו את התכנון והזמן ללמד את חברי הלהקה את השירים והמנגינות ואף למתוח עליהם ביקורת במידת הצורך.

בבית הספר התיכון ייני בכפר יאסיף, הוא לומד במגמה ריאלית שהתמחתה בכימיה, מתימטיקה ואנגלית, מתפרסם כנגן עוד מוכר בין התלמידים והמורים ומופיע בכל אירועי בית הספר. חבריו לילדות אינם מבינים את משמעות הזמן שהקדיש לעשייתו בתחום המוסיקלי.

הוא מסיים את לימודיו בבית הספר התיכון ייני וממשיך ללמוד הנדסת בניין והוראה טכנולוגית בטכניון. חמש שנים הוא עובד כמהנדס בניין בכפר אבו סנאן, אך "חיידק המוזיקה" אינו מרפה ממנו.

עמאד מגשים את חלום ילדותו. הוא סוגר את משרדו הגדול להנדסה, בה עבד כאמור במשך חמש שנים כמהנדס בניין, והופך אותו לבית ספר לנגינה ואת ציודו הוא תורם למגמת השרטוט בבית הספר התיכון ייני.

הוא היה בן 26 וצעדו זה התקבל בתמיהה אצל חבריו ובני משפחה: "השתגעת? מהנדסה ללמד ולעבור לנגינה"? הם שאלו. הדבר היה בלתי נתפס בעיניהם.

עמאד מעיד על עצמו כמהפכן האוהב לבצע שינויים בחברה בכללותה. הוא אינו מקבל כל דבר כמובן מאליו ולדבריו ניתן לברר כל סוגיה, להתבונן בה ולתקנה, אם צריך, או לשנותה כליל. ואכן, הוא שינה את תפיסת עולמם של בני האדם בחברה הערבית לגבי המוזיקה בכללותה.

בבית הספר לנגינה שהוקם כאב טיפוס ודוגמה, לומדים לנגן עד היום ילדים וגם מבוגרים בעוד, בכינור, באורגן, בדרבוקה ולומדים שירה ערבית. עם הקמת בית ספר זה החלו להבין בחברה הערבית שמוזיקה אינה רק נגינה בחתונות והזמר ששר בלילה ישן עד השעה שתיים אחה"צ, אלא שמוזיקה מעניקה השכלה, ידע, מעמד חברתי ותרבותי והמוסיקאי הוא איש מכובד בחברה ואפשר להתפרנס ממוזיקה בכבוד.

תלמידיו הקימו במהלך השנים בתי ספר לנגינה שגם הם אינם מסובסדים על-ידי המוסדות, דבר המקשה עליהם לשרוד ולהתפתח בעתיד.

באותה עת הוא מקים מקהלת ילדים שבה הלחין את שיריה של אמאל כרייני שהוקלטו על גבי קלטת עמם נערכו הופעות במקומות שונים בארץ. שירים אלה נמצאים עד היום בשימוש ולא הכל יודעים מי המלחין.

ב-1984 מארגן עמאד קונצרט הכולל בו שירה ערבית שאת רובם הלחין בעצמו. ואז חלה תפנית בחייו. "פתאום הרגשתי", הוא מתלהב תוך כדי דיבור, "שמוטל על כתפיי נטל כבד. קודם לכן, חשבתי שאני אדם רגיל שיכול לעשות ככל העולה על רוחו כאיש צעיר, אבל פתאום לאחר הקונצרט הזה חשתי אחריות כלפי המוזיקה שלי, מה גם ראיתי שאנשים החלו להתבונן בי כאדם מיוחד ומוכשר וציפו ממני לגדולות.

בין היתר הם שיבחו אותי בפני הוריי ועצם הציפיות מצד הסובבים אותי, אילץ אותי להגשים את ציפיותיהם באחריות רבה. התחלתי להלחין שירים בקול ישראל בערבית ואפילו זוזו מוסא ז"ל שהיה כנר נודע ומנהל התזמורת של קול ישראל בערבית נתן לי אישור להוביל את התזמורת כמנצח בחזרות ובהקלטות של לחניי". עמאד דלאל כונה על-ידי הנגנים "עפרית" שפירושו שד במוזיקה.

ב-1989 הוא מקים תזמורת, המבוססת על כלים מזרחיים, לשירה מקומית, שמטרתה הייתה לעודד מלחינים ערביים ישראלים להלחין את השירים ואת התווים שכתב להם במיוחד בפסטיבל הזמר הערבי שנערך במרכז קהילתי טמרה. הדבר חזר על עצמו מספר שנים.

ב-1991 הוא נישא לסוהילה אבו רומחין. את רעייתו הכיר באקראי כשפגש בה במועצה המקומית ג'וליס שם שימשה כמזכירת ראש לשכת המועצה סאלח טריף. כיום היא עובדת כמזכירה רפואית מזה שנים רבות בקופת חולים לאומית בכפר אבו סנאן. לזוג דלאל בת ושני בנים: הבת לנה, בת 24 למדה תואר ראשון בקרימינולוגיה ועובדת במשטרת תל אביב, מוניר בן 22 לומד רפואה במוסקבה ואמיר בן 21 לומד הנדסת תוכנה במכללת אורט בראודה בכרמיאל.

שמו של כפר יאסיף הולך לפניו מ-1995 בזכות הקמתה של מקהלה ותזמורת המונה 50 נגנים, זמרים וזמרות מטעם העמותה לקדמה חברתית ותרבותית בכפר בניהולו של מר' חורי ח'אלד חברו מילדות. עמאד שימש בה כמנהלה המוסיקלי ומנצחה וזו קצרה הצלחה אדירה בהופעותיה ברחבי הארץ וגם בהופעותיה בפסטיבל ג'ראש בירדן.

בשנים 1997-2000 הוא לומד באקדמיה למוזיקה בירושלים ומקבל תעודת B.mus המקביל לתואר ראשון. אחר כך הוא לומד באוניברסיטת בר-אילן שם הוא מקבל תואר שני עם תזה במוזיקה ובנוסף לומד להיות מורה בכיר למוזיקה במכללה למורים ערביים בחיפה.

באותה תקופה, הוא משתלם במשך שנתיים במקצוע תרפיה במוזיקה אצל ד"ר נועה בלאס ז"ל. במהלך השנים השתלם רבות בנושאי המוזיקה ועתה הוא נמצא בתהליך קבלת פרופסורה לאמנים דרך מכללת צפת האקדמית.

ב-2003 מקים עמאד את חברתו דלאל הפקות בע"מ שמפיקה תוכניות מוזיקה רבות לטלוויזיה הישראלית וכן פעילה בהפקות אירועים שונים.

ויש לו משהו לומר גם על מצבנו הפוליטי באזור: "אני חושב שהגיע הזמן שמנהיגי היהודים והערבים יבינו שהקדוש והיקר מכולם הוא האדם ואין ערך לאדמה, לדת, ולאידיאולוגיות אם האדם ימות למענם. מה שוות כל האדמות בעולם אם אין מי שיחיה עליהן? בסוף על מה רבים? על אידיאולוגיות. צריך לחיות את היום ולא לפי סיפורי סבתא. שלום הוא הפתרון הסופי, אך לדעתי הוא אשליה בין יהודים לפלשתינים..." מסכם עמאד דלאל.