|
|
נימוסים של פעם [צילום: איתמר לוין]
|
|
|
|
|
ה"ניו-יורק טיימס" הוא הטוב בעיתוני העולם. לפני כמה ימים פרסם קריקטורה אנטישמית כאילו ביבי הוא כלב הנחייה של
דונלד טראמפ, וחזר בו. סגנון יש לו. גם נימוסים של פעם. מאז סוף המאה ה-19 מחזיקה בו משפחה יהודית אוקס-סולצברגר, שמעולם לא גילתה אהדה לישראל ולתחייה הלאומית. בעצם להפך.
אין זאת אומרת שלא היו בשורותיו עיתונאים בכירים אוהדי ישראל (אייב רוזנטל, למשל). אך ככלל יהודים ולא יהודים ב
עיתון זה היו בעייתיים מבחינת השאיפות הלאומיות של העם היהודי.
נראה כי המשפחה השלטת בעיתון חוששת שמא תואשם בנאמנות כפולה; שמא הריבונות היהודית תפגע בשוויון האזרחי של היהודים באמריקה; ועתה משלמת ישראל את מחיר אהדתו של טראמפ אליה, שממילא הוא היריב הגדול של העיתון.
הם עיתון אחראי מאוד אף שנפל כמה פעמים בפח כאשר עיתונאים שלו שיטו בו והעתיקו כתבות משל זרים וזכו בפרסים. היו להם הישגים אדירים ("מסמכי הפנטגון"), אבל הם היו מעניינים במיוחד דווקא כאשר יריב מקצועי גבר עליהם.
בהיותי שליח
הארץ בארצות הברית הוטל עליי לעמוד בקשר עם העיתון ממנו קנינו מאמרים וזכויות. מדי פעם הייתי תוהה מדוע הם מבליטים את העובדה שהמתחרה ה"וושינגטון פוסט" מכה אותם בסקירת פרשת ווטרגייט. הם התבוננו בי כאדם תמוה. איך לא יזכירו את היריב, והוא אכן גובר עליהם?
מי שמוצא כי מאז שובי לארץ ב-1977 אני עושה מאמץ ניכר להביא דברים בשם אומרם, ולא להסתיר אחרים ויריבים, יידע כי אני חייב את הנוהג הזה למי שעבד מולי באותן שנים מטעם ה"ניו-יורק טיימס".
הוא מעצבן ביחסו לישראל. הוא לתפארת העיתונות העולמית.
[
פורסם בדף הפייסבוק של דן מרגלית]
