היטלר הבין כפי הנראה כבר בסוף 1941 שהוא הולך להפסיד את המלחמה, הבין אך עדיין לא הפנים את מלוא המשמעויות לחלוטין. הוא דיבר על כך בנובמבר אותה שנה. בשנת 1945 כבר אמר "אם ניפול, נפיל ביחד אתנו את העולם". ובכל זאת, לא ידע היטלר בשנים שבין לבין איך אפשר לסיים את המלחמה. לא רק זאת, למרות ההשלמה עם התבוסה הממשמשת ובאה הוא המשיך לדרוש מהעם הגרמני ומכל הסובבים אותו צייתנות מוחלטת ונכונות למות למענו עד האיש האחרון. זה כלל מבחינתו גם את הילדים האחרונים שעוד שרדו בברלין. הבונקר בו שהה בימיו האחרונים לא נולד בזמן המלחמה (שנפתחה ב-1939). כבר ב-1935 נתן היטלר הוראה לבנות לו מתחם של בונקרים מקושרים בפרוזדורים מתחת למתחם לשכת הקאנצלר. במרוצת השנים נוספו עוד ועוד בונקרים והם אוחדו כאמור במעיין מערכת פרוזדורים "אין סופית".
בתאריך 16.4.45 פתח הצבא הרוסי במתקפה שיעדה הוגדר "כיבוש ברלין". הרוסים ריכזו כוחות עצומים לצורך המערכה הגורלית הזאת. המתקפה נקראה כיבוש ברלין ולא כיבוש גרמניה וזאת לא בכדי. גרמניה הייתה כבר ממילא ארץ כבושה, הרוסה וחרבה. העם הגרמני החל לאמוד את נזקי המלחמה וקורבנותיה והיה נתון לחסדי הכוחות הכובשים ועל סף חרפת רעב וכל זאת אל מול חורבן לאומי. כיבוש ברלין היה למעשה הקרב המסמל את סופה המוחלט של מלחמת העולם השנייה, את סופו של הרייך השלישי, את סופו של שלטון הנאצים ואת סופה של האידיאולוגיה הנאצית (כך לפחות רצו המעצמות המנצחות להאמין), וכמובן את תפיסתו ואת סופו של היטלר לאחר שייערך לו משפט ראווה בבית דין בינלאומי.
תוך כתיבת המאמר "צצו" ונשאלו מספר שאלות קשות שהחלטתי לא להתחבט איתן במאמר זה, כמו השאלה איך הצליח להשפיע האדם עם האישיות הפסיכופטית/מטורפת כהיטלר על הגנרלים הגרמנים שלו שהיו למודי מלחמות? מדוע נטו האחרונים לשמוע ממנו שהיה מולם כטירון במלוא מובנה של המילה את ניתוח הערכות המצב היומיות של האיש אשר היו הזויות ומנותקות לחלוטין מן המציאות האמיתית - זו האפוקליפטית אותה הכירו? למה הם נשמעו להוראותיו ביודעם שאין להן שחר?
איך היטלר גרם לעצמו להאמין לגרינג ולאחדים מיועציו האחרים שסוף המלחמה יהיה בניצחון גרמניה על בעלות הברית? לא רק שיש תקווה אלא שהם בטוחים שכך יהיה. איך עם שלם, למוד סבל וחפץ דמוקרטיה, נשאב כעדר אחרי אישיותו המטורפת של האדם הזה? לשאלות אלה יש מספר תיאוריות המספקות תשובות חלקיות שמקומם לא במאמר זה.
ב-20 לאפריל 1945 חל יום הולדתו החמישים ושש של היטלר. זו הייתה הפעם האחרונה שכל הצמרת הנאצית התכנסה יחד במקום אחד לחגוג את יום הולדתו של הפיהרר, זאת הייתה חגיגה עצובה מאוד (לנאצים). אווה בראון נכנסה לחיות בבונקר לצד היטלר כמה ימים קודם לכן. מה שעניין באמת את רוב השוהים בחגיגה היה איך להסתלק מיד בסיומה מן העיר. הכל ידעו שהכוחות הרוסיים מכתרים את העיר ולכולם היה ברור כי תוך שעות ספורות כבר לא ניתן יהיה לצאת מתוכה. שריו של היטלר וכל הצמרת המדינית שבאה לברכו ליום הולדתו נמלטה מיד אחרי החגיגה מחוץ לברלין, אל מול עיניו של היטלר. ניסיונות אחרונים של מספר גורמים לשכנע את היטלר להימלט עימם מגרמניה תוך הבטחה לדאוג לשלומו ולהבריחו מגרמניה למקום בטוח יותר לא צלחו. תחת זו יצא היטלר מהבונקר בסיום החגיגה בפעם האחרונה על-מנת לפקוד גדוד נערים היטלראיים אשר התנדבו להגן על ה"פיהרר" ועל הבונקר בו שהה בגופם (כך אכן היה, גדוד נערים זה הושמד כמעט כולו על-ידי הצבא הסובייטי במהלך כיבוש הרייכסטאג).
מצב רוח אימפולסיבי
הימים הבאים (10 ימים עד לכיבוש הסופי של העיר וההשתלטות על הרייכסטאג על-ידי הרוסים), הינם ימים אחוזי תזזית. היטלר אחוז בפרנויה המתעצמת מיום ליום ומשעה לשעה, הוא מותש, חולה ואחוז טירוף, מיטלטל במצב רוח אימפולסיבי הנע בין תקוות הזוּיות לייאוש, מנסה לארגן מחדש את ההגנה על העיר. הוא מפזר הוראות ומשנה אותן לאחר יום ולפעמים באותו היום. ממנה גנרלים בבוקר ומפטר אותם בערב. איש אינו יודע יותר מה לעשות באמת, אילו היה ניתן מבחינתם עוד לעשות.
האנשים ששהו במחיצת היטלר בימיו האחרונים לשהייתו בבונקר ונחקרו לאחר המלחמה תיארו אותו כצל של עצמו, כאדם אשר איבד את מעט שפיותו זה מכבר, היסטרי רועד (אולי מפאת מחלת הפרקינסון שידוע כי לקה בה מספר שנים), עיניו התרוצצו בחוריהן כמו היה האיש חולה בקדחת.
מחוץ לבונקר הקרב על ברלין מתקרב לסיומו. מרגע לרגע מגיעות יותר ויותר ידיעות על התקרבות הסובייטים, על פריצת כל קווי ההגנה האחרונים. התקפות ההיסטריה של היטלר מתגברות עד שהוא מאיים שיירה לעצמו כדור בראש וכולם נבהלים, עדות מהבונקר על-ידי אחד מעוזריו אשר אמתותה לא נתמכת בעדויות נוספות, מספרת על סצנה בה היטלר נפל על הרצפה והחל לנגוס את קצות השטיח אחוז כולו בטירוף, אימה וייאוש. גבלס ידידו הנאמן, שהיה עד למחזה הזה, מבין שהפיהרר כפי הנראה השתגע לגמרי. הוא מביא את אשתו וששת ילדיהם לגור בבונקר ורוקם יחד איתה את ההתאבדות המשפחתית.
אחרי שהיטלר מטופל על-ידי רופאו האישי ונרגע, גבלס הנאמן להיטלר עד נשמתו האחרונה, מבין שהיטלר אינו יכול להמשיך במצבו לנהל את ענייני המדינה יותר (מדינה שלא הייתה קיימת כבר ממילא). הוא יוצא ומודיע ליושבי הבונקר כולם ש "אין לו יותר הוראות מאת הפיהרר" ושאיש הישר בעיניו יעשה. כשהוא מנסה בצעד נואש להעביר סמכויות לגרינג (27.4.1945), יועצים לו יושבי הבונקר לחדול מכך מכיוון שאף חיל לא ילחם בשביל הרייכסמרשל (הוא גרינג).
ב-30 באפריל 1945 היה הצבא הנאצי מרוסק, שבור ומובס, והכוחות הסובייטים נמצאו במרחק 300 מטרים בלבד ממקום מחבואו של היטלר. יום לפני כן ב-29 לאפריל כתב היטלר את צוואתו. בצוואתו הפוליטית והפרטית האחרונה כפי שנרשמה מדיח היטלר את גרינג והימלר באשמת בגידה ודורש לתפוס אותם ולהוציאם להורג. הוא ממנה ממשלה חדשה ושורה של מינויים אחרים. במשפט האחרון של צוואתו קרא היטלר לעם הגרמני כך: "אני מטיל על מנהיגי האומה ועל הנתינים את החובה לקיים בקפדנות את חוקי הגזע ולהיאבק בלי רחמים במרעילה העולמית של כל העמים - היהדות הבינלאומית".
שנאה עזה
לא ההפסד במלחמה הטריד אותו, גם לא העובדה שהרוסים ובנות הברית כבשו את גרמניה כולה והרסו אותה.
רק השנאה האובססיבית החולנית כנגד העם היהודי שנוא נפשו באשר הוא לא עזבה אותו עד לרגעיו האחרונים. מספר שעות עוד בטרם כתב את צוואתו נשא היטלר את אווה בראון לאישה. מה עבר במוחו של היטלר כשהחליט לשאת רשמית את אווה בראון אין לדעת. אם החליט כבר להתאבד בשעות הקרובות ייתכן שרצה למות כגבר נשוי, אולי כדי לכבד אותה שתהייה אלמנה או אישה נשואה אם תתאבד אתו. בחצות ניערך טקס נישואין חפוז. בהשראת הטקס של היטלר נערכו במהירות עוד כמה טקסים כאלה בתוך הבונקר. ל"חוגגים" אתו אמר שרעיון הנאציונל סוציאליזם גווע ולעולם לא יקום לתחייה.
וזהו לשונה של צוואתו הפוליטית והפרטית (בקצרה): ..."יותר משלושים שנה עברו מאז שנידבתי בשנת 1914 את כוחי הצנוע במלחמת העולם הראשונה, שנכפתה על הרייך. בשלוש עשרות השנים האלה הניעוני בכל מחשבותיי, מעשי וחיי רק האהבה והנאמנות לעמי. הן שנתנו לי את הכוח להחליט את ההחלטות הקשות ביותר, שעמדו אי-פעם בפני בן תמותה. את זמני, את כוח עבודתי ואת בריאותי כיליתי במשך עשרות שנים אלה. אין זו אמת שאני או מישהו אחר בגרמניה רצינו במלחמה בשנת 1939 ...
... גם לא השארתי שום ספק, שאם עמי אירופה שוב אינם חשים אלא צרורי מניות בידי הללו. קושרים בינלאומיים [בעסקי] כסף ופיננסים, הרי ייתבע לאחריות אותו עם, שהוא האשם הממשי במעגלי הרצח הללו: היהדות!
לא השארתי איש בחוסר ודאות, כי הפעם לא רק יגוועו ברעב מיליוני ילדים אירופים מן העמים האריים, לא רק מאות אלפי נשים וילדים בערים יישרפו ויופצצו עד מוות, אלא שהאשם הממשי (העם היהודי באשר הוא) יצטרך לכפר על אשמתו, ולו תוך שימוש באמצעים הומאניים יותר ...
מעל הכל אני מחייב את הנהגת האומה וההולכים אחריה בשמירה מדוקדקת על חוקי הגזע, ובהתנגדות חסרת רחמים למרעילי כל העמים - היהדות הבינלאומית. ניתן בברלין, 29 באפריל 1945, שעה 4.00.
חתום, אדולף היטלר.
עדים: 1. מארטין בורמאן 2. האנס קרבס, 3. ד"ר יוסף גבלס 4. וילהלם בורגדורף.
הכלבה בלונדי
בתאריך 30 באפריל 1945, בשעות הצהריים, מספר שעות לאחר שנשא את אווה בראון לאישה בעוד שבקומה מעל, אנשי הבונקר מנותקים מהמציאות ועורכים חינגה פראית לרגל הנישואים של הפיהרר ולרגל "הניצחון של גרמניה הקרב ובא", מכלים את כמויות המזון והמשקה המעולים שהיו במחסני הקאנצלר ורוקדים לצלילי מוסיקת נשפים רועשת, אוסף היטלר באגף הפרטי שלו בבונקר כעשרים איש שהיו מהקרובים אליו ביותר, נפרד מהם באופן אישי ומשחרר אותם משבועת הנאמנות אליו, לאחר מכן הוא נותן הוראות אחרונות לעוזריו להספיג את גופתו ואת גופת אווה בראון בבנזין ולשרוף את הגופות מחוץ לבונקר, כדי שהאויב לא יתעלל בהם, דקות לאחר מכן הוא נכנס עם אווה בראון לאחד מחדריו הפרטיים. שם, על-פי הממצאים שנבדקו הוא מרעיל את כלבתו בלונדי ואת חמשת גוריה ואת אהובתו, ככל הנראה בהסכמתה, ויורה לעצמו בראש.
עדויות מהימנות על אופן התאבדותו של היטלר ניתנו מאת האחות הרפואית האישית של היטלר (ארנה פלאגל), ומשומר ראשו (רוחוס מיש), עדויות אלה מצטלבות עם ממצאי הזירה ונתמכות עם עדויות נוספות ממספר עוזרים קרובים ששהו בחדרי הלשכה הסמוכים לחדר בו התאבד, (החללים הראשונים בהחלטת ההתאבדות הייתה הכלבה בלונדי וחמשת גוריה. היטלר אומנם אמר שאינו רוצה שתיפול בידי הרוסים, אך ייתכן שרצה גם לבדוק את יעילות כמוסות הציאניד).
..."רק מעטים מאיתנו שמעו את הירייה עצמה"... "אחרי שהיה ברור שהוא מת היינו צריכים להחליט האם להישאר או לעזוב. אני בעצמי לא ראיתי את גופתו של הפיהרר, משום שהיא נלקחה מהר מאוד מהמקום ונשרפה", העידה האחות לשעבר (ארנה פלאגל). ..."אני לא יודע כמה זמן זה לקח, אולי שעה ואולי שעתיים. לא שמעתי את הירייה בעצמי, אבל שמעתי מישהו צועק ואז אני חושב שזה קרה"... ..."המתנו כ-20 דקות, ופתחנו את הדלת למשרדו ולאחר מכן לחדר המגורים. היטלר היה ישוב ליד שולחנו כשהוא שעון קדימה, ואווה בראון הייתה שרועה לצידו. כפי הנראה היטלר ירה לעצמו ברקה או הרעיל את עצמו בציאניד ובה בעת גם ירה בעצמו. לא שזה כל כך משנה.
אווה בראון הרעילה את עצמה רגעים מספר לפני היטלר בכמוסת ציאניד אותה קבלה מידיו וכנראה לאחר שהיטלר היה בטוח כי היא אינה בחיים יותר, הוא ביצע את התאבדותו"... ..."לא היינו מופתעים... "כל המפקדים רצו להבריח את היטלר אל מחוץ לעיר אבל הוא סירב, והתעקש להישאר"... ..."לקחנו את הגופות ושרפנו אותם מחוץ ללשכה כפי שביקש הפיהרר"(רוחוס מיש).
לאחר התאבדותו של היטלר הרעילו גבלס ואשתו בציאניד את ילדיהם והתאבדו אף הם, מיד לאחר מכן.
12 שנים
באותו היום בשעות הלילה, מעט אחרי חצות נכבש הרייכסטאג בידי הסובייטים והונף על גג המבנה הדגל של ברית המועצות. לצורך התיעוד ההיסטורי, הוסרטה ושוחזרה הנפת הדגל למחרת היום ולאור היום. יומיים לאחר מכן, בתאריך 2 במאי 1945 החיילים הרוסים הגיעו לבונקר בו הסתתר הצורר הנאצי.
כך בא אל קיצו העלוב "רייך אלף השנים" שהיטלר הבטיח לבני עמו. הרייך השלישי החזיק מעמד 12 שנים, בשנים אלה היה 'שלטון הרייך' אחראי למותם של עשרות מיליוני בני אדם, ולביצוע הפשעים המחרידים ביותר שנעשו אי-פעם בהיסטוריה האנושית.
מסמכים של הקג"ב שנחשפו בשנת 2007 מאשרים לראשונה ובאופן אוטנטי ביותר את סופו של היטלר לאחר שבניין הרייכסטאג נכבש וכוחות סובייטיים נכנסו לחדרים בו שהו היטלר ועוזריו. גופתו של הצורר הנאצי אדולף היטלר נמצאה ונקברה כבר בחודש מאי 1945. עשרים וחמש שנה לאחר מכן, הסובייטים דאגו להוציא את גופתו מהאדמה, לשרוף אותה ולפזר את אפרה המהול בחומצה ובפחם בנהר האלבה. כך חושף מסמך סודי שפורסם בתקשורת האיטלקית והרוסית. כך, 25 שנים לאחר שהיטלר ואשתו אווה בראון נקברו בברלין בצד המזרחי של החומה, הוצאו שרידי גופותיהם מהאדמה, נשרפו לאפר ועפר, ואפרם פוזר מעל נהר האלבה.
המסמכים הללו שמים באופן סופי קץ לשמועות, להשערות ולקונספירציות שרחשו לאורך השנים באשר לגורלו של הצורר, הוא לא הוברח מגרמניה ולא נפש בארגנטינה בזהות בדויה, הוא גם לא גידל נכדים בוונצואלה, אלא מת. מהמסמך עולה כי אנשי הצבא האדום מצאו את גופתו של היטלר, וניסו להסתירה מהעולם. מהמסמכים ומהתיעוד הרוסי, עולה התמונה הבאה: הכוחות הרוסיים ובראשם קצינים בכירים הגיעו ב-2 במאי 1945 לבונקר בו הסתתר הצורר הנאצי. הם מצאו שם את אחד מראשי משטרו של היטלר, שר התעמולה במפלגה הנאצית יוזף גבלס, שהתאבד לצד אשתו וילדיו כמה ימים לפני כן. יומיים אחר כך, מצאו הקצין קלימנקו וחייליו שתי גופות נוספות של גבר ואישה, שהיו חרוכות באופן שקשה מאוד היה לזהותן.
הגופות הועברו ליחידה רפואית מיוחדת של הקג"ב, שם הם זוהו בוודאות כגופותיהם של מנהיג גרמניה הנאצית, אדולף היטלר ואשתו אווה בראון-היטלר. השניים נקברו לצד גופת כלבתו והגורים שנמצאו בסמוך אליהם, בעיר מגדבורג שבגרמניה המזרחית. הקבר סומן במספר "111". המידע על גופת הצורר אוכסן בארכיון הקג"ב, בתיק מספר 300919 ונשמר בסוד בקרב מעטים במשך 25 שנים.
האפר עורבב בחומצה ובפחם
נראה כי על-אף מותו ועל אף העובדה כי מקום קבורתו היה ידוע רק למעטים, בהנהגה הסובייטית לא הרגישו בנוח עם הידיעה שגופתו של היטלר, אשר הביא למותם של למעלה מ-20 מיליון אזרחים סובייטים, נמצאת באדמה שתחת שליטתם.
"מבצע ארכיון"
במבצע שנקרא בזמנו "מבצע ארכיון", הוחלט ב-20 במארס 1970, על מבצע השמדת גופותיהם של היטלר ובראון. נותן האות לביצוע התוכנית היה יורי אנדרופוב, אז ראש הקג"ב, ולימים שליטה ה-6 של ברית המועצות.
במבצע הסודי שניערך בפיקודו של קצין בשם קובולנקו, הגיעו אנשי קג"ב ב-4 באפריל 1970 למקום קבורתו המסומן של הצורר, הוציאו את שרידי גופתו ואת שרידי גופתה של אווה בראון ושרפו את הגופות עד אפר.
הסובייטים לא הסתפקו רק בזה, לפני שפיזרו את אפרם של היטלר ואשתו בנהר האלבה, הם ערבבו את האפר בחומצה ובפחם. אגב, בשרידים של כלבתו של היטלר וגוריה שנקברו לצידו ולצד אשתו, הרוסים לא נגעו.
במשך 37 שנים נשמר דבר גורלו של היטלר בסוד ושמועות רבות אודות חייו ומותו נפוצו בעולם. לרגל ציון 90 שנה להקמת הקג"ב (בשנת 2007 ציין הארגון 90 שנים לייסודו), פורסמו המסמכים הסודיים בדבר גילוי גופתו של היטלר והשמדת הגופה בחלוף 25 שנים ביחד עם עוד שמונה מסמכים סודיים ביותר של הקג"ב. את המסמך העבירה הממשלה הרוסית למוזאון המרכזי העוסק במלחמת העולם השנייה במוסקבה.
אלכס טנצר, ראש הדסק הרוסי במפלגת הגמלאים ופעיל עלייה ותיק מספר כי לדעתו שמרו הסובייטים את מיקום קבורתו של היטלר בסוד, מכיוון שרצו למנוע עלייה לרגל לקברו. "אם היו מספרים לעולם שמצאו את גופתו של היטלר ומפרסמים את מקום קבורתו", מסביר טנצר. "המקום היה הופך למוקד עלייה לרגל לאלפי ניאו-נאצים שהיו מרימים את ראשם מכל קצוות תבל. תרחיש זה היה מסוכן לכל העולם".
טנצר ממשיך ומסביר כי להבנתו, את גופתו של היטלר שרפו הסובייטים כדי להשמיד כל זכר ומורשת ממטורף זה וכן כי האמינו שאדם כמותו אינו ראוי למקום קבורה.
"60 מיליון בני אדם נהרגו במלחמת העולם השנייה באופן ישיר בגללו", הוא מסביר. "השלטונות הסובייטיים, בצדק, לא רצו לתת לו את הכבוד המינימאלי של חלקת קבורה".
