"תראו מאיזה תפוחי אדמה עצבניים רוצים שנעשה להם צ'יפס רגוע", אומרים הגששים ב"שיח טבחים". נראה שהייתה זו תמימות לחשוב, שמערכת בחירות מגעילה תוליד מו"מ קואליציוני מכובד. בפועל הגועל נפש נמשך, וכעת כולנו נשלם את המחיר - טבין ותקילין.
במערכת דמוקרטית יש תמיד שניוּת (דיכוטומיה) בדמות כפל הכובעים של חברי ממשלה. הם אנשי מפלגה שנבחרו כדי לקדם את הדעות והצרכים של שולחיהם, והם אנשי ממשל המהווים חלק מגוף שתפקידו המאוחד הוא לפעול לטובת המדינה כולה. כמו תמיד בחיים, הפתרון מצוי באיזון: לקדם את האינטרס הצר עד לנקודה בה הוא מתנגש באינטרס הרחב, לסייע לציבור המסוים עד שזה על חשבון הציבור כולו.
אותם דברים אמורים גם לגבי התהליך שבא לפני הקמת הממשלה. זה בסדר גמור שכל סיעה תדרוש את התיקים ואת הצעדים שישרתו בצורה הטובה ביותר את בוחריה - אבל לא על גבו של האינטרס הלאומי. למרבה הצער, מי שמנהלים את המו"מ הקואליציוני בימים אלו, חושבים אך ורק על עצמם, על מפלגותיהם ומדי פעם על בוחריהם; איש אינו שם לנגד עיניו את מדינת ישראל.
הדברים אמורים במיוחד בנוגע לחלוקת התיקים. הקואליציה המסתמנת תהיה בת 65 חברי כנסת.
ש"ס דורשת שלושה תיקים על שמונה ח"כים, שזה אומר: ממשלה בת 24 שרים. איחוד מפלגות הימין דורש שני תיקים על חמישה ח"כים - מה שמוביל לממשלה בת 30 שרים. וזה אחרי שבממשלה היוצאת היו 30 תפקידי שרים שאוישו בידי 21 שרים.
זהו טירוף. ממשלה מודרנית צריכה שמונה משרדים בלבד: ביטחון, חוץ, אוצר, פנים, משפטים-משטרה, חינוך, בריאות ותקשורת. אלו הם משרדים בעלי סמכויות ביצוע ופיקוח ממשיות על תחומים מרכזיים של חיינו. כל המשרדים האחרים עוסקים בנושאים שיכולים להיות לכל היותר אגפים בשמונת המשרדים הללו. מה עושה משרד הכלכלה? לוקח כסף מהאוצר ומעביר אותו למפעלים. מה עושה משרד החקלאות? מפקח על בריאות החי והצומח. וכך הלאה וכך הלאה. שלא לדבר על משרדים מופרכים מעיקרם כמו התפוצות, ירושלים, המודיעין, השוויון החברתי או פיתוח הנגב והגליל.
ממשלת-ענק היא רעה חולה בכמה מובנים. ראשית, אין לה שום יכולת לתפקד בצורה רצינית; לכן העבודה האמיתית עוברת לקבינט או לוועדות השרים. שנית, היא מראה לציבור שאין שום חשיבות לכספו ולניהול המקצועי של ענייניו. שלישית, היא מוציאה מן הכנסת כרבע מחבריה ובכך מדלדלת את הרשות המחוקקת. רביעית, היא יוצרת ביורוקרטיה מכבידה וחונקת, שרק פוגעת בציבור בכלל ובמגזר העסקי בפרט.
אבל כל זה לא מעניין את הסיעות השונות ואת חבריהן. כולם רוצים להיות שרים, לקבל כבוד ולשכה ולחלק ג'ובים וטובות הנאה. לא מזיז להם כהוא-זה האם יש להם ולמשרדיהם מה לתרום, או שמדובר בפגיעה חמורה במשילות ובחובת הנאמנות שלהם כלפי הציבור. מי שהיה מתנהג כך בחברה עסקית, היה מוצא את עצמו משלם מיליונים על הנזקים שהוא גורם לה.
מנהיגינו מספרים לנו כמה אכפת להם מאיתנו ועד כמה רצונם היחיד הוא לשרת אותנו. אבל איש מהם אינו קם ואומר: אני דורש ממשלה קטנה, אני לא אהיה שר כי זה מיותר. כשם שאיש מהם אינו קם ואומר: אני דורש תוכנית להפחתת חוסר השוויון בחברה, להעלאת רמת החינוך, להורדת תאונות הדרכים והעבודה. לא: זה רק רוצה לגייס חרדים, וזה רק רוצה למנוע את גיוסם. זה רוצה לפגוע במערכת המשפט, וזה רוצה לסרס את
מבקר המדינה.
הפוליטיקאים שלנו ממאיסים עלינו את עצמם ואת הפוליטיקה - והם עלולים להמאיס גם את הדמוקרטיה. קולות מסוכנים כבר נשמעים מכל מיני כיוונים בתוך המערכת הפוליטית עצמה, ובתוספת ההתנהגות האנוכית, הנהנתנית וחסרת האחריות של ראשי המפלגות בימים אלו - זוהי סכנה ממשית. לא אכפת לי שהפוליטיקאים יכרתו את הענף עליו הם יושבים; הבעיה היא שזה העץ שלנו.
