ניו-יורק טיימס פרסם בשבוע שעבר קריקטורה מזעזעת בעמוד הדעות במהדורה הבינלאומית שלו – מודה העיתון היום (יום ד', 1.5.19) במאמר המערכת. נראה בה בנימין נתניהו ככלב עטור במגן דוד על צווארו, כאשר הוא מוליך את דונלד טראמפ העיוור וחבוש הכיפה.

הקריקטורה נבחרה מתוך מאגר חיצוני בידי עורך הפקה שלא זיהה אותה כאנטישמית. אבל לא משנה כיצד היא הופיעה; עצם העובדה שבעיתון מהזרם המרכזי התפרסמה קריקטורה כה פוגענית, היא הוכחה לסכנה הגוברת. ואין המדובר רק באנטישמיות, אלא גם בקהות חושים לגבי מהותה, לגבי הדרך בה דעה קדומה זו שוב עושה את דרכה לדעת הקהל ולשיח המקובל.

האנטישמיות מסוכנת במיוחד כעת, קובע הטיימס. מספר ההתקפות האלימות על יהודים בארה"ב הוכפל ב-2018 לעומת השנה הקודמת והגיע ל-39. במשך עשרות שנים, יהודי ארה"ב חשו בטוחים בקיום מצוותם דתם. כעת – כפי שהוכח ברצח בקליפורניה בשבת – עליהם להציב גלאי מתכות בכניסה לבתי הכנסת ובתי הספר.

יהודים ניצבים בפני סכנה גדולה עוד יותר באירופה, שם נוצרה אותה קריקטורה. בבריטניה אמרה חברת פרלמנט, כאשר התפטרה ממפלגת הלייבור בחודש פברואר, כי היא הפכה להיות "אנטישמית ממסדית". יהודים בצרפת ובבלגיה הותקפו בידי מחבלים מוסלמים קיצונים. מפלגות ימניות בעלות עבר של רטוריקה אנטישמית צוברות כוח ברחבי היבשת.

זוהי גם תקופה של ביקורת גוברת כלפי ישראל, בעיקר בשל הנטייה ימינה של ממשלתה. היינו ונשארנו תומכים נאמנים של ישראל, מדגיש הטיימס, ואנו מאמינים שביקורת כנה תחזק את ישראל בטווח הארוך בכך שתסייע לה להישאר דמוקרטיה אמיתית. אבל אין ספק שאנטי-ציונות יכולה לשמש כמסווה לאנטישמיות – וחלק מהביקורת על ישראל, כמו אותה קריקטורה, היא אנטישמיות לכל דבר.

האחריות למעשי שנאה מוטלת על כתפיהם של מבצעיהם, אך ההיסטוריה מלמדת שקיצוניות צומחת על-רקע חברתי רחב יותר. בעוד האנטישמיות עוברת מהאינטרנט לרחובות, הנשיא דונלד טראמפ עשה מעט מדי כדי לעורר את המצפון הלאומי נגדה. הוא גינה את הקריקטורה בטיימס, אך לא קבוצות קיצוניות כמו אלו שצעדו בשרלטוסוויל ב-2017 וצעקו "יהודים לא יחליפו אותנו". טראמפ מפעיל פוליטיקה של חוסר סובלנות, והתקפותיו על מיעוטים מסוימים מסכנות את המיעוטים כולם.

היבט מפחיד במיוחד של התעוררות האנטישמיות בשנים האחרונות הוא בכך שהיא מגיעה הן מימין והן משמאל. פוליטיקאים משני הצדדים השתמשו בטענות מסיתות, כמו הרעיון לפיו יהודים שולטים במערכת הפיננסית או בפוליטיקאים. ההתקפות הקטלניות האחרונות על יהודים בארה"ב בוצעו בידי אנשים המזוהים עם "העליונות הלבנה", אך תקריות שנאה יום-יומיות הן מעשה ידיהם של מי שאינם חברים בקבוצה כלשהי.

בשנות ה-30 וה-40 של המאה ה-20 הגיב הטיימס בשתיקה כלפי עליית האנטישמיות ששטפה את העולם בדם. הכישלון הזה עדיין רודף אותנו, מדגישה מערכת העיתון. הפעם – ובצדק – התנצלנו על הקריקטורה והבהרנו שהיה זה מעשה בל-יסולח. עמוקה עוד יותר היא המחויבות של העיתון לעיתונאות בלתי מהוססת ולהבעה ברורה של עמדותיו. החברה האמריקנית מפגינה בשנים האחרונות רגישות גוברת ובריאה לצורות אחרות של פוגענות, אך משום מה את האנטישמיות יש הפוטרים כמחלה המצויה רק בשולי החברה. זוהי טעות מסוכנת. כפי שמלמדים האירועים האחרונים, זוהי בהחלט בעיה של הזרם המרכזי. לא מספיק לגנות אותה; חייבים לפעול נגדה.