בהשגחה פרטית שורות אלו נכתבות במוצאי כ"ז בניסן שנקבע על-ידי הכנסת ליום הזיכרון לשואה ולגבורה. ואכן כ"ז בניסן חל תמיד בשבוע השני של ספירת העומר, השבוע של ספירת הגבורה ובאופן פרטי הוא היום של הוד שבגבורה. הוד זה מלשון יופי, 'הוד והד"ר וזה גם מלשון להודות על... וגם להודות ב... אז במה וגם על מה עלינו להודות ביום הזיכרון לשואה ולגבורה? האמת היא שכאשר מאזינים לדבריהם של דוברים מטעם עצמם, וגם לדברי אלה שמתוקף תפקידם או מעמדם הציבורי או הממלכתי מדברים על השואה הנוראה, קצת קשה להבין מה בדיוק הם רוצים מאתנו. ובכל מקרה לא שמעתי בדבריהם שום רמז על הודאה בהקשר של הזיכרון המדובר.
פרשת השבוע פותחת בהוראה (ויקרא יט): [ב] דַּבֵּר אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם--קְדֹשִׁים תִּהְיוּ: כִּי קָדוֹשׁ, אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם. אנחנו זוכרים שלקראת קבלת התורה במעמד הר סיני הקב"ה הטיל עלינו את היעוד הזה (שמות יט): [ו] וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים, וְגוֹי קָדוֹשׁ... שם מדובר בקדושה שהקב"ה משפיע לנו אבל בפרשת השבוע מדובר במשימת התקדשות המוטלת עלינו, והשאלה היא מהו המרשם, כיצד ניתן לעמוד במשימה הזאת להיות קדושים? בפרשת השבוע יש רשימה מפורטת יחסית של משימות-מצוות שבקיומן זוכים להתעלות בקדושה, אבל הכל מתחיל בהודאה, באימוץ הנחת יסוד שלהתקדש זה אפשרי. ועל מה נסמכת הנחת יסוד זו? על הנימוק: כִּי קָדוֹשׁ, אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם.
השבוע, ימים ספורים לפני יום הזיכרון הסתלק מאתנו אחד ומיוחד משורדי השואה הנוראה, כ"ק האדמו"ר מקאליב. הרבה נאמר ונכתב על פועלו הבלתי נלאה להנצחת זכר קדושי השואה וגם שודרו קטעים מדבריו בנושא. והנה ברור לגמרי שהזיכרון שלו, ההנצחה שביקש אינה דומה כלל לזו ששודרה ונכתבה אצלנו ביממה שבה חל יום הזיכרון. כי כל מה שביקש ולכך הוא הקדיש את חייו הוא שיהודים יכריזו בקול גדול את הפסוק שמבטא את האמונה המוחלטת בקב"ה (דברים ו): [ד] שְׁמַע, יִשְׂרָאֵל: ה' אֱלֹקֵינוּ, ה' אֶחָד. בהכרזה הזאת שלו ועוד יותר בכך שהניע רבים אחרים להכריז אותה, הוא ביטא את תודתו לה' על נס ההצלה שלו עצמו ועל עצם המשך הקיום של עם ישראל. וכמובן, הודאה בכך שאין עוד מלבדו.
להתקדש
והרי זהו הביטוי האמיתי של קביעת יום הזיכרון לשואה ולגבורה בתאריך שבו אנחנו נדרשים להתבונן במידת ההוד שבגבורה ולתקן אותה; להודות שה' אחד ושמו אחד ואין עוד מלבדו ולהודות לו על כל הטוב שהוא גומל עימנו. כמו למשל על עצם שרידותנו למרות כל הרדיפות והשמדות ונגד כל הסיכויים. כאמור, זה היה תוכן חייו של כ"ק אדמו"ר מקאליב זצ"ל וכבר עמדו על הסמליות בכך שהסתלק בתחילת השבוע שבהמשכו חל יום הזיכרון. שהרי, בלשון המעטה, הוא לא אהב את התכנים שבהם ממלאים אצלנו את היום הזה. אינני יודע מה הייתה דעתו על יום מיוחד לזכרון אבל ברור שהוא ביקש שנזכור בכל יום את לקחי השואה, שבכל יום נכריז לפחות פעם אחת: שְׁמַע, יִשְׂרָאֵל: ה' אֱלֹקֵינוּ, ה' אֶחָד.
כידוע, הפסוק הזה נאמר על-ידי יהודים בכל בוקר וערב בסדר התפילה, האדמו"ר מקאליב ביקש שיאמרו זאת לפחות פעם אחת נוספת ביום לזכותם של קדושי השואה. בנוסף הוא הקים מפעל שנקרא 'בר בי רב דחד יומא' שבו כינס יהודים ליום של לימוד תורה. ושלא לדבר על מפעלות החסד שהקים לסיוע לנזקקים. בכך קיים בגופו, אותו אחד ומיוחד משורדי השואה הנוראה, את ההוראה המשתמעת מדברי שמעון הצדיק בתחילת פרקי אבות שגם אותן אנחנו מתחילים לקרוא בשבת זו: עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד, עַל הַתּוֹרָה וְעַל הָעֲבוֹדָה וְעַל גְּמִילוּת חֲסָדִים. עצם קיומו של העולם תלוי בכך שיהודי יעסוק בקביעות בשלושה דברים אלו: בלימוד תורה, בתפילה ובגמילות חסדים.
וכמובן, זו גם הדרך לקיום ההוראה של פרשת השבוע, קְדֹשִׁים תִּהְיוּ. התוכן של הפרשה אומר בפירוש שאת הקדושה לא צריכים לחפש בעולמות העליונים, צריכים למצוא אותה בחיי היומיום; במערכת היחסים שבין אדם להוריו, בין אדם לחברו ובכלל, בכל העיסוקים השגרתיים של יגיעה לצורך פרנסה וכדומה. כאשר כל מעשי האדם במשך היום חוסים תחת הכותרת אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם, הוא מחדיר את הקדושה בכל מה שהוא עושה. שעל כן התזכורת הזאת, אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם, או אֲנִי ה', וגם אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם חוזרת שוב ושוב בפרשה. כאמור, הקב"ה משפיע לנו קדושה מלמעלה, זו עובדה וזה סוד השרידות שלנו, אנחנו נצחיים כמו שהוא נצחי. אבל יש לנו תפקיד, להחדיר את הקדושה בענייני
העולם הזה.
