אין כל סיכוי שאי-פעם ישרור שלום בין היהודים לבין הערבים. מן ההסכם שעליו טורחים נשיא ארה"ב
דונלד טראמפ, יחד עם חתנו ג'ראד קושניר, אפשר יהיה לעשות עפיפונים. הערבים קוראים לעפיפון טיארה - וכך הם בדיוק יתייחסו להסכם השלום שיוצע להם. הם לא ירצו בו. לא לזמן קצר - ולא בכלל. הונחו בפניהם בעבר לא מעט הצעות דומות - ותמיד הם דחו אותן.
לטבוח ביהודים, באשר הם יהודים, מזה הם אף פעם לא רצו להניח את ידם. צריך רק להיזכר, לדוגמה, בטבח שנעשה באוכלוסייה היהודית בבגדד, בחג שבועות, בשנת 1941, בדיוק לפני 78 שנים, כדי להבין שהשנאה ליהודים אין לה דבר עם מה שהיהודים עשו ב-1967. היא לא נובעת מן "הכיבוש" של מה שנקרא, בזמנו, "הגדה המערבית". הפרעות ביהודים היו על-רקע אנטישמי מובהק. בדיוק כמו שהנאצים טבחו ביהודים, בהיקפים הרבה יותר גדולים, כמובן, גם הערבים רצחו ביהודים ללא כל סיבה. 179 יהודים, לפחות, נרצחו באותן פרעות (פרהוד, בערבית). 2,118 נפצעו. 242 ילדים היו ליתומים. רכוש רב נבזז.
הנספים נקברו בקבר אחים. גופם של רבים חולל. וזה לא היה אירוע שנולד בחלל הריק. קדמו לו שנים של הסתה ושל פגיעה ביהודים. הגבלות רבות הוטלו על היהודים בדיוק כמו בגרמניה. רבים איבדו את חייהם גם לפני הטבח הנורא הזה בעירק. חאג' אמין אל חוסייני, המופתי של ירושלים, היה שם. הוא היה שותף פעיל בהסתה נגד היהודים שהובילה לטבח הנורא. הנאצים היו בני בריתו של המופתי הירושלמי. שיטותיהם אומצו על-ידי העירקים.
הפרהוד לא היה, כמובן, אירוע בודד, מנותק מהשנאה שעלתה על גדותיה בכל המרחב. בהרבה ארצות ערביות אירעו מעשים דומים. אין דרך ליפות את המציאות. היא הייתה תמיד קשה. ללא שום קשר לרצונם של היהודים לחזור לארצם ההיסטורית, המוסלמים תמיד מצאו עילות לטבוח ביהודים. וזה קרה, כמובן, גם בארץ ישראל שאליה התחילו להגיע ראשוני הציונים כדי להקים בה בית.
ואם מישהו תוהה, אפילו ערבי אחד לא נושל מביתו לטובת הקמת יישוב יהודי. קרקעות נרכשו כדין כדי להקים עליהן יישובים. ועוד דבר: הארץ הייתה כמעט ריקה מתושבים. רוב-רובם של הערבים הגיעו אליה כמהגרי עבודה לאחר שהיהודים החלו לפתח מקומות עבודה עבורם. זרם המהגרים הלך והתעצם ככל שקרבה שעת ההכרעה. היו, ללא ספק, גם גורמים פוליטיים שדחפו את הערבים מכל האזור להגר לארץ ישראל - ולכן צריך לזכור כיום שחלק הארי של הערבים שמתגוררים בארץ ישראל, על כל חלקיה, אינם ילידים אוטנטיים של המקומות שבהם הם יושבים.
בד-בבד, הערבים לא זנחו גם את תחביבם העיקרי: לרצוח ביהודים ככל שידם משגת. יהודים רבים נרצחו עוד לפני הפרהוד בעירק; גם בארץ ישראל - וגם במקומות אחרים. במהלך פרעות 1936-1939 איבדו יהודים לא מעטים את חייהם; וזה קרה גם לפני - וגם אחרי. זכור לרעה, למשל, הטבח שנעשה ביהודי חברון; בירושלים, ביפו ובערים אחרות. למעשה, הערבים מעולם לא חדלו מלחפש יהודים כדי לרצוח בהם. התרה הנאצית תמיד קסמה להם.
אבל מה שהיה עוד הרבה יותר חמור, בעת ההיא, הייתה העובדה שהבריטים ששלטו אז בארץ ישראל מכוח כתב המנדט שניתן להם כדי להקים את ביתו הלאומי של העם היהודי, על כל שטחה של ארץ ישראל, המערבית והמזרחית כאחד, נרתעו מפני האלימות הערבית. כתוצאה מכך הם סגרו את שערי הארץ בפני המוני היהודים שביקשו לעלות אליה. אקט זה שנועד, כביכול, למנוע את הפרת האיזון הדמוגרפי, מנע מן היהודים שכבר הרגישו האדמה בוערת מתחת לרגליהם באירופה מלמצוא מחסה במקום שבו כבר נמצאה התשתית למדינה היהודית הקורמת עור וגידים.
בפועל, הערבים והבריטים היו, לדעתי, בין הגורמים המרכזיים לרצח מיליוני היהודים במהלך מלחמת העולם השנייה. זאת עובדה - ואסור להתכחש לה. דמם של מיליוני יהודים מרוח על ידיהם של הערבים. הם גם שיתפו פעולה עם הנאצים - והם גם גרמו לבריטים למעול בתפקידם. יש גם הסוברים שהערבים קיוו לכיבוש ארץ ישראל בידי הצבא הנאצי - ושהם כבר תכננו היכן יוקמו מחנות ההשמדה.
ואת העובדות ההיסטוריות האלה לא צריך לשכוח. אין לנו על מה להתנצל בפני הערבים. "העם הפלשתיני" קם רק לאחר מלחמת ששת הימים כתרגיל יחצני. אילו היה עם כזה, הוא היה נזכר במסמכים הרשמיים של חבר הלאומים, זה שהעניק לבריטים את כתב המנדט, ובהסכם סייקס-פיקו שבמסגרתו הבריטים והצרפתים חילקו ביניהם את המזרח התיכון. אומות העולם, לאחר מלחמת העולם הראשונה, הורו לבריטים להקים בית רק לעם היהודי, תוך שמירה על הזכויות האזרחיות של תושבי המקום. זה הכל - הארץ הייתה ריקה ולכן יכולים היו בחבר הלאומים להורות לבריטים את אשר הם הורו.
"קיר הברזל" שעליו דיבר זאב ז'בוטינסקי צריך להישאר איתן עד קץ כל הדורות. כדי שמי שרוצה להתנכל ליהודים ידע שהוא עלול לנפץ עליו את ראשו.
