המשחק הכה נוגע ללב של חבורת הצעירים, שחודר לנשמה משום כנותם של השחקנים, והעובדה שהם כל כך התמזגו עם הדמויות שבסיפור, עד כי היו לאחד. התרגשותם של הצעירים מעצם הדרמות שקורות אותם, גם אם אין רואים גופות, שפיכות דמים או כל סממן אחר המקובע בזכרון הקולקטיבי שלנו - הרי עצם הסיפור ואופן משחקם הכה ריאליסטי ושובה לב, אותם ביים
אלון אופיר הכה מחונן ורגיש לנושא - כל אלה גורמים להמליץ לכל מי שיכול, שיגיע לאחת משלוש או ארבע ההצגות שהם מעלים מדי יום מהבוקר עד הערב
עד לסיום העלאת ההצגה בעוד שבוע.
בהצגה בה נכחנו היוו הצעירים את רוב הקהל. ואכן, בעידן בו הצעירים בימינו חפים כמעט מכל ידע על השואה, כשגם מבוגרים מתרחקים מכל הנושא בגלל רגישותם למראה סבל, ואינם רוצים לראות "משהו עצוב", כה גדולה חשיבותה של ההצגה משום שבני הנוער זוכים כאן להארה. וחרף הנושא הידוע כטראגי, הפעם דווקא מודגשת התקווה שפיעמה בלב כולם, שאת הוריהם שנלקחו "למחנות עבודה" (קרי למעשה לאוושוויץ או לטרלינקה) - הם עוד יחזרו ויפגשו בסוף המלחמה.
גם פרשת האהבה הבתולית שהנצה בין יאצק (
אלי קריסה) מנהיג חבורת הילדים המבריחים, לבין הלינה (
דניאלה חכים) שיכולה הייתה להינצל לו שמעה להצעה לעבור לכפר, שם תעבור את המלחמה כגויה, אך בחרה לחזור לגטו כדי להיות עם אהובה יאצק, אהבה זו היא שהחזיקה את השניים, ומשם זרמה התקווה לסוף טוב גם אל יתר הנערים ואל אחותו של יאצק, הלה, (איה חיות).
גם כשהגרמנים החלו להכנס לגטו על-מנת להרסו ולהשמיד את אלה שנותרו מה"אקציות" (המשלוחים לטרבלינקה), העזו שנים מהצעירים לעלות על אחד מגגות הבתים ולהניף מעליו את דגל המרד.
ההצגה שעלתה כבר בבית צבי ב-2016, מרגשת גם כיום, ומהווה הצלחה תיאטרלית מרגשת ומדהימה. הצגה מלא מסר חשוב ביותר, בפרט לצעירים, שמתלהבים לראותה וזוכים בה לחוויה בלתי רגילה. בין השחקנים הנוספים, כולם מוכשרים בהחלט ושמשחקם מטלטל את הצופים עוד שעות לאחר הצפיה - מצוינים גם
נאור מלכוב המרשים בנוכחותו,
נוי בן ברית כאמם של יאצק והלה,
נוי בר העסיסית בתפקיד הכפול של הסבתא ושל הרוזנת הפולניה שתמורת כסף רב הסכימה לאכסן את שקי האוכל בביתה;
אהוביה אדלסון היצוגי כשוטר היהודי מרקובסקי,
ליאור משיח כסבק,
יוגב אטיאס כ-לוטק, ו
יונתן תורג׳מן כרודי - כולם - תוססים, אכספרסיביים ונפלאים. רק חבל שמרוב התרגשות והתמזגות עם הדמויות עד תום, הם קצת בולעים את הטקס, וחבל. התרגשותם האמיתית חייבת להיות מרוסנת קצת. כל גיבורי ההצגה הם הגיבורים האמיתיים של הסיפור של אייזנר. וכולם שובים את הלב במסירותם איש לרעהו, והתמסרותם ליעד שהוביל אותם יאצק - להקדיש עצמם לדאוג לקהילה היהודית המורעבת והכלואה בגטו.
את תרגום ההצגה עשתה נאווה סמל ז"ל, את התפאורה עיצבה
דפנה פרץ, ואת התלבושות עיצבה
לנה רומננקו על-פי המקור של פרץ. את המוזיקה המקורית כתב
מיכאל גוטליב, את התאורה היוצאת מן הכלל שעיצבה
נטע קורן יש לשבח, על כי גם בתיאורי סצינות ליליות, לא הותירה את הבמה כולה באפלולית, והאירה בספורים את הדמויות שנטלו חלק בסצינה, ורק אותן. התאורה במקרה זה מהווה חלק חשוב מאוד המשתרג בבימוי, משום שימת מוקד תשומת לב הצופים בצורה בהירה ומלאה לשחקנים ולעניין המתרחש.
ביום השואה, המזכיר לנו מה היה, וממה עלינו להיזהר (מה שעוד כמה מיליוני יהודים בגלות לא נותנים די את דעתם למצב האנטישמיות המתעוררת כיום ברחבי העולם), הצגת "השורד" (שנחוש היה לספר לעולם את שקרה, את עמידתם האיתנה של הצעירים היהודים בגטו המתחסל כנגד נבלותם של הנאצים) - היא גם חוויה שאסור להחמיץ, אך בה בעת חומר חשוב למחשבה לכולנו.
