איך יכול להיות

אני כותבת לכם מווינה, בירת אוסטריה. וינה ידועה בכינוייה: "העיר על הדנובה הכחולה" (היום, הנהר הראשי מנותק מהעיר הפנימית ורק ערוץ מהדנובה עובר דרכה). וינה היא אחת הערים המפתות ביותר באירופה ושווה ביקור, לא רק בשל אוצרות התרבות שאין דומה להן בפאר ובאלגנטיות, אלא גם בזכות בתי הקפה המסורתיים שלה.

בבתי הקפה שתינו קפוצ׳ינו בספלי ענק מחרסינה (חצי ליטר) ואכלנו בנימוס את העוגות המשובחות שהוגשו לנו: אפפל שטרודל, קרם שניט, זאכר טורט ואח׳... (ואחר כך אני מתלוננת שאני נותנת הרבה צל).

בית המלון בו התאכסנו, "אסטוריה", ניצב בטבורה של העיר, בקרטנר שטראסה, הסמוך לבית האופרה. בצאתנו לטיול רגלי ראשון בווינה, ראינו נקודות חן של העיר, בין השאר מבנים אדריכליים מרשימים בסגנון יוון ורומא, מעוטרים בפסלי אבן יפים. בבניינים אלה, ברינג שטראסה (בטבעת הראשונה המקיפה את מרכז העיר), התגוררו היהודים, ביניהם סוחרים, חלפני כספים, תכשיטנים, רופאים, עורכי דין, סופרים ואנשי רוח...

ביקרנו בבתים המצויירים של האמן המדהים הונדרטוואסר ומשם נסענו לארמון שנברון המפואר. הסתובבנו נפעמים בחדריו העמוסים ביצירות אמנות ובכרכרה הרתומה לשני סוסים, סובבנו בגנים המטופחים שהקיפו אותו.

בווינה לא ראינו מקבצי נדבות, זקנים עם מלוות פיליפיניות, אנשים נכים על כסאות גלגלים, אלא רק צעירים, כנראה סטודנטים, חמושים בכינור או בגיטרה, מנגנים בקרן רחוב בתקווה לזכות בכמה מטבעות. מה אומר לכם, אידיליה! הרגשתי כאילו אני במסע התענוגות ל"ארץ" וינה. הכל מסביב מטופח ונקי, האנשים אדיבים, השניצל טעים טעים, כזה עוד לא טעמתי מעודי, כשברקע, מבעד לקולות הכרך הרכים, נשמע קול פעמוני הכנסיה הקורא למאמינים לבוא ולשאת תפילה.

היה ולא נשכח!

מדוע אני מספרת לכם כל זאת, כי אתמול התנפצה "צלחת הקריסטל" הבוהקת של וינה היפה אל מול פניי. אתמול השתתפתי בטקס "יום השואה" שנערך ב"כיכר היהודים" (יודן פלאץ) ליד אנדרטת הספרים ההפוכים הנמצאת בסמוך למוזאון היהודי. הרעיון לבנות אנדרטה זו הייתה של שמעון ויזנטל. הוא אמר, שהיהודים ידועים כ"עם הספר" וכאן, הספריה סגורה והמדפים ריקים!שונאינו ניסו להשמיד אותנו, לא רק כבני אנוש, אלא גם לדכא את רוחנו והעלו את ספרינו באש.

שורה של חברים ניצבה אל מול הקהל, חלקם נשאו שרשרת דגלי ישראל, וחלקם אחזו בידיהם טקסטים לקריאה. תחילה הקריא אחד החברים את הקטע "אני מאשים", שנשא גדעון האוזנר במשפטו של הצורר אדולף אייכמן. אחר כך שרנו את השיר "עם ישראל חי".

היה זה מעמד כה מרגש. אנשים הגרים בסביבה ותיירים נעצרו, הביטו והקשיבו לשירה האדירה שפרצה מפינו. הם ידעו מה אנו עושים במקום, ועמדו בוהים בנו ומחרישים. אחר כך, בזה אחר זה שרנו מספר שירים משירי רחל המשוררת. שרנו גם את "שיר הפרטיזנים", שירו של יהודה פוליקר "ילד שלי" ואת השיר "מספר על היד".

לא תאמינו, אך בווינה היפה ועתירת התרבות, נרצחו כ-65 אלף יהודים, ובאוסטריה כולה, נרצחו כ-200 אלף יהודים! עם סיפוח אוסטריה וגרמניה ב-14 למרץ 1938, ובמיוחד לאחר ה-9.1.1938 - "ליל הבדולח", יהודים רבים הצליחו לברוח. ילדים יהודים נשלחו בטרנספורטים לאנגליה, להולנד, כשהמשפחות יודעות, שזה הסיכוי היחידי שלהם לשרוד בחיים.
טקס יום השואה נערך בנוכחות כ-100 איש שהגיעו מישראל, ועוד כמה עשרות אנשים שהצטרפו למעגל הנוכחים.

כעוף החול

אחרי קריאת הטקסטים והשירה, הוזמן יענק׳לה קאופמן לשאת את דבריו. יענק׳לה הוא ניצול שואה שסיפר לכולנו באותו מעמד את סיפורו: "נולדתי בפולין, בגליציה, בשנת 1939. כשהגרמנים נכנסו לפולניה, נדדנו וברחנו מפולניה, שם אמי, סלינה, נפטרה מרוב צער על כי ברחה מארץ הולדתה, השאירה מאחוריה את ביתה, פירות עמלה, ונותרה חסרת גג וענייה. אבי גידל אותי כבן יחיד. תודה לאל ששרדתי את המלחמה ואני אומר בכל פעם, ׳שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה׳. למרות כל מה שעברנו במחנות, אנו עומדים כולנו פה ומקיימים את הטקס הזה ללא כל מורא ופחד".

יענק׳לה שר באידיש את השיר "מיין מיידאלע" (הילדה שלי). "אבי היה שר לי אותו בילדותי", אמר ודמעות הציפו את עיניו. "הוא נישא בשנית עם אישה שאיבדה את בעלה והילד שלה בשואה. בגמר המלחמה, שבנו לפולניה שם נולד אחי, אפרים, שנפל במלחמת יום הכיפורים ולא זכה לראות את הילד שנולד לו אחרי המלחמה.

ב-1962, איבדתי את ידי הימנית בצבא, שירתתי בהנדסה קרבית. למרות כל אלה, הקמתי משפחה לתפארת וכל חיי אני עוסק בהתנדבות כנשיא "ליונס" (Lions) וכנשיא בני ברית. לפני כשנה וחצי, הקמתי סניף של נכי צה"ל בהרצליה ורמת השרון, הנותן שירות לכ-1,600 נכים.

למרות הפציעה, עסקתי בפעילות גופנית וסיימתי את לימודיי בווינגייט. הקמתי בית ספר לכדורגל בהרצליה וחינכתי דור שלם של נוער. אני גם מרצה בבתי ספר בתחום השיקום. לסיכום דבריי אומר לכם כך: אם חפצי חיים אתם, המוטו שלכם כישראלים, כיהודים, צריך להיות, שבכל מקום אליו תגיעו, אל תשכחו את כל מה שקשור ליהדות ולשואה. אם לא תשכחו את שורשי אמונתכם, אמונתנו - תשרדו"!

יענק׳לה סיים את דבריו כשכולו נרגש ודומע. אנו סובבנו אותו וחיבקנו אותו, טפחנו על שכמו בקריאות "כל הכבוד!" ולחצנו את ידו. תם הטקס בהנפת דגלי ישראל, בהדלקת שישה נרות נשמה לזכר רצח ששת המיליונים בשואה ובשירה רועמת של "התקווה".