האם הכנסת הופכת לעיר מקלט

אחד הנושאים הבוערים ביותר בפוליטיקה בימי אלה: האם הסעיף העיקרי בהסכמי הקואליציה שמרכיבים יהיה חוק החסינות שיגן על בנימין נתניהו בפני העמדה לדין, ובעקבות זאת הכנסת תהפוך לעיר מקלט לעבריינים?

בואו נשאל את עצמנו: האם באמת הענקת חסינות לנבחרי הציבור מביאה להפיכת הפרלמנט לעיר מקלט לעבריינים? האם החסינות לחלק מהאנשים פוגעת בשוויון בפני החוק?

נדמה לי שיש כאן אי-הבנה. למה בכלל צריכים את החסינות? למה במדינות רבות יש יחס מיוחד לנבחרי ציבור? התשובה היא פשוטה: מפני שקיים חשש סביר ביותר כי גורמים מסוימים עלולים לנצל את מערכת אכיפת החוק למטרות פוליטיות, ולצורך זה להפליל אנשים חפים מפשע.

ראש העיר מורה לסגור בסטה בלתי חוקית, בעל הבסטה מנסה לשחד אותו, לא מצליח - ונוקם בו בכך ש'מארגן' תלונה במשטרה. שר בממשלה מקדם חוק שלא מוצא חן בעיניי מישהו - בואו נפיל אותו בתלונת שווא. או שמישהו סתם מקנא באיש עסקים מפורסם. חבר הוועדה פסל את מועמדי לפרס יוקרתי - אז אני אראה לו מאיפה משתין הדג. השכן, זמר נשמה, בנה לו וילה מנקרת עיניים. אז אני מארגן תלונה במשטרה כדי למרר את חייו.

שוויון לפני החוק

לי כאזרח מהשורה אין חסינות, ואני לא צריך אותה. למי יש אינטרס להפליל אותי? אין לי סמכויות פוגעניות כלפי זולת, ולא ייווצר מצב שמישהו ייפגע מהפעילות שלי יחפוץ ברעתי, וירצה לעצור את צעדיי. אני לא מתמודד על שום משרה נחשקת ואין לי מתחרים. אני מנהל אורח חיים צנוע, ואיש לא מקנא בי.

המצב שונה כאשר מדובר באיש ציבור עם סמכויות. הנפגעים סתם מאשימים אותו בקבלת שוחד, בהטרדות מיניות, בעבירות מס. לכן דווקא כדי להבטיח שוויון לפני החוק, חייבים להפעיל 'אפליה' מתקנת - להעניק חסינות למי שעלול ליפול קורבן למזימה. חברי פרלמנט, שרים, ראשי ערים, נשיא, ראש הממשלה.

מדוע חסינות מוענקת גם לחבר פרלמנט זוטר מהספסלים האחוריים של האופוזיציה? הרי אין בידיו כוח להחליט, למנות או לפטר? אבל גם לו מגיעה הגנה מיוחדת מפני חוקר משטרתי חרוץ כי תלונות שווא כאלה עלולות להפחיד אותו, להניע מלבצע את מלאכתו העיקרית: לשמש מבקר בלתי מתפשר ובלתי נרתע של הממשלה כאשר היא לדידו טועה.

תלונות שווא פוגעות ב'מיוחסים', אך יותר מזה פוגעות בעם שבחר אותם לתפקידים רמים. כי נמנע מהם לבצע משימות עבורן הם נבחרו. על כן אל לנו לזלזל בחשיבותו של מוסד החסינות, ולא לכרסם בכוחו.

הבנתי שהיועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, נחוש בדעתו להעמיד לדין את ראש הממשלה בנימין נתניהו, ושום קשקושים על החסינות לא יצליחו לבלבל את מוחו. בהופעתו לפני מספר ימים היועץ דחה בשאת נפש את הטענות שהמשטרה והפרקליטות תופרות תיקים לראש הממשלה.

הפרת הכללים

אני מאמין לו. החוקרים והפרקליטות לא תופרים תיקים. אבל הטענות שלי כלפי מערכת אכיפת החוק הן שונות לגמרי. אני רואה שיש כאן אכיפה בררנית, יש גישה של איפה ואיפה. וזה דעה רווחת בקרב הציבור הישראלי. אנשים שואלים, מדוע חקרו ביסודיות חשדות לגבי סיגרים, שמפניה, בקבוקים למחזור וכו' כשזה נגע בנתניהו ומשפחתו, ומדוע לא מתייחסים למסקנות מתועדות בדוח מבקר המדינה על העברה, תוך הפרת הכללים, מיליוני שקלים מהמשטרה לחברה שבראשה עמד מי שמתיימר להיות ראש הממשלה?

נדהמתי לשמוע לפני כחודש דיווח מפיו העיתונאי רביב דרוקר על דוח מבקר המדינה האחרון על היחסים הבעייתיים בין חברתו של גנץ למשטרה; את דבריו דרוקר סיים בקביעה חד-משמעית: המשטרה לא תפתח בחקירה. מה זה היה? ניחוש? המלצה? הוראה? והמשטרה אכן צייתה ל'ניחוש' הגאוני הזה.

אנחנו מדינה של ועדות ממלכתיות. וזה בסדר. הוועדה הנחוצה ביותר אחרי הבחירות האחרונות - זאת שתבדוק מדוע למרות כל החשדות, החקירות וההמלצות של המשטרה והפרקליטות והחלטה של ראש מערכת התביעה, הלא הוא היועץ המשפטי לממשלה מר אביחי מנדלבליט, להעמיד בכפוף לשימוע את נתניהו לדין בסעיפים חמורים דים שיש בצדם מאסרים ממושכים - ובכול זאת רוב העם בחר בו לשמש ראש הממשלה? האמנם חצי העם כבר זרק לפח את אחד מעשרת הדיברות?

לא. הרוב המוחלט של עמנו עדיין נדבק למוסר. הוא פשוט איבד אימון במערכת אכיפת החוק. איך ולמה זה קרה? האם יש סוגיה חשובה יותר מזאת? יש להקים ועדה, ויפה שעה אחד קודם. כי תרחיש מסוכן ביותר הוא, כאשר העם שהוא מקור השלטון, מקור הסמכות, מקור כל החוקים בארץ - מאבד אימון בשוטרים, בפרקליטות. מצב כזה די מהר מביא להתפשטות העבריינות, לצמיחת הפרוטקשן, כי אזרחים מפסיקים לשתף פעולה, מעדיפים לשתוק, להסתיר מהשלטונות - גם כאשר עבריינים מאיימים עליהם.

אני יודע מדוע הגענו עד הלום: לדעתי הקרטל של התקשורת המיינסטרימית הצליח להשתלט על המערכת ומנצל אותה לקידום האג'נדה שלו. אבל עזבו את דעותיי - בואו נקים ועדה, שתבדוק, שתבין ותמליץ. אני ברחתי מהמדינה בה למשטרה היו יחסים טובים יותר עם העבריינים מאשר עם האזרחים שומרי החוק - וכיום חי בתחושה שמולדתי החדשה גם מדרדרת למצב כזה.

בנימין נתניהו הוא לא הגיס שלי, וגם רב האלוף במילוים בני גנץ לא האויב שלי. לא אכפת לי אם האשמים ילכו לכלא או שיזכו ליחס סלחני. מה שאני דורש - שתהיה גישה אחידה. או בית שמאי, או בית הלל.