הנה הוא בא עלינו לטובה, אירוויזיון 2019 בבירת ישראל, חלום שהתגשם. אופס, זה לא בבירה, ירושלים, זה יהיה בתל אביב, העיר המרכזית של מדינת ישראל. עיר שהיא גם מדינה בפני עצמה.
אז כולם מתכוננים, התחנה המארחת "כאן", ששוקדת לילות כימים לספק את האירוע של השנה, עם מיטב הכישרונות בארץ ובעולם. האירוע הזה הוא מהחשובים שידעה ישראל, כך ממטירים עלינו כתבים ופרשנים מטעם. הם מגייסים את כל הידע שלהם על לאומיות כדי לחזק את המסר, על האירוויזיון ותפקידו בדיפלומטיה הציבורית הישראלית.
ובינתיים ישראל הדמוקרטית שילמה מחיר יקר. חוק שחוקקה הכנסת בוטל במצוות תקנון איגוד השידור האירופי. מבלי להיכנס למהות החוק ותכולתו, האם הוא חוק סביר או לא, העובדה היא שמדינה ריבונית נשמעת לכללים שקבע איגוד השידור האירופי. התשובה ברורה, על לחם ושעשועים אי-אפשר לוותר. המסר שעבר בארץ ובעולם הוא שתחרות שירה חשובה יותר מהתשתית של מדינה דמוקרטית. חשוב לזכור שתהליכי חקיקה הם תשתית של מדינה דמוקרטית ויש לעשותם בהתאם עם מחשבה עמוקה מתכללת.
מכאן, נמתח הקו אל המתקפה בדרום, שממקורות עיתונאים בארץ ובעולם, נקבע שהסיבה למתקפה היא האירוויזיון הקרב ובא. בדרך זו קבעו העיתונאים ראש הממשלה,
בנימין נתניהו, ייתן להם לחמאס ולג'יהאד סוכריות, כדי שיפסיקו לירות טילים ויתמקדו במסכי הטלוויזיה שלהם לקראת שידור האירוויזיון.
אינטרסים מנוגדים
אז כרגע יש שקט, שקט מדומה, כי סוכריות כאן ועכשיו, הן כמעין תרופת הרגעה, הפסקת אש להתחמשות הדדית. צודק ראש הממשלה שהוא מנסה להרגיע, אך גם כאן הנסיבות, בדיוק כמו בסיפורו של החוק שנמחק, גם כאן הנסיבות לא מצדיקות את קבלת המסקנות ואת קבלת ההחלטות.
קבלת החלטות היא עניין סבוך אך ניתן לניהול, יש לבחון את החוזקות, את החולשות מבית ואת ההזדמנויות והאיומים מבחוץ. שיטה המקובלת בקרב קהילות המנהלים בכלל המגזרים. אלו כלי עבודה למנהלים בכלל ולמנהיגים בפרט. מנהיג שמקרין דפוס כזה של קבלת החלטות, נתפש בעיני המתבונן כמי שניתן ללחוץ עליו בכל דבר ועניין, כי הוא יתן גמול מיידי. זהו דפוס של ניהול תגובתי, מתן החלטות על סמך אינטואיציות ואינטרסים רגעיים, ללא חשיבה מתכללת ואסטרטגית.
מדינה היא עניין מורכב ולא אחת יש בה אינטרסים מנוגדים שמשלימים זה את זה. ברור שיש לעשות מאמצים לקיום אירועים בינלאומיים כדוגמת האירוויזיון, אך קיים מרחק בין המאמצים הללו לבין מנגנון של הסקת מסקנות וקבלת החלטות בענייני החוסן הביטחוני והדמוקרטי.
הסוגיה של עזה היא סוגיה שמלווה אותנו מאז ומתמיד וותיקי האזור זוכרים גם זוכרים מה היה שם מאז קום המדינה. יש להשקיע מאמצים ניכרים כדי להגיע לפיוס עם האויבים שלנו בחמאס ובג'יהאד. שלום עושים עם אויבים, על כל המשתמע מכך. אנחנו חייבים את זה לעצמנו, לפעול כמדינה חזקה ועוצמתית שיכולה להרשות לעצמה לאפשר פיתוח כלכלי לתושבי עזה, לצד המאבק הבלתי מתפשר בעצירת מרוץ החימוש של מנהיגי הרצועה. אנחנו יכולים וחייבים לעשות הכל למניעת המשך ההרג משני צדי הגבול.
אז לסיכום הסוגיה, כל עניין על-פי השכל הישר, מדינה חייבת לתכנן את מהלכי על-פי מתודולוגיה ברורה ומוקפדת, להיזהר מ"לקחת את העניינים לידיים" ו"תאמין לי", לא לראות בתגובה מדיניות מובילה וקבועה. העיקרון הזה נכון גם מעבר לסוגית האירוויזיון והחקיקה, עיקרון שחייב להנחות את מנהיגנו בשגרה ובחרום כאחד. אחרי הכל מדובר בניהול של מדינה בת שבעים ואחת שהיא הבית שלנו.
