דובר צה"ל הודיע, כי ישראל תקפה 320 יעדי טרור ברצועת עזה בשתי היממות של ההסלמה בדרום. בין היתר, נהרסו משרדים של חמאס וחוסלו בכירים בארגון. השאלה שלי פשוטה: מדוע אנחנו עושים את זה רק כתגובה? מדוע אנחנו מחכים שארגוני הטרור ישגרו 600 טילים לשטחנו? מדוע איננו פועלים בצורה יזומה כדי למנוע מהם לעשות זאת, או לפחות להקשות עליהם?

בשנות ה-30 דגלה ההגנה במדיניות ההבלגה: כוחותיה – הדלים מאוד במספר ודלים עוד יותר בציוד ובאימון – הסתפקו בתגובות על התקפות ערביות. רק כאשר הסלים הטרור, שונתה האסטרטגיה ל"יציאה מחוץ לגדר". בשנות ה-50 וה-60 חזר צה"ל ל"פעולות התגמול": המחבלים רצחו וגנבו ופגעו – ואנחנו הגבנו בתקיפות משלנו. צה"ל נאלץ אז לרסן את עצמו, בשל מגבלות של כוח ודיפלומטיה.

היום המצב שונה לחלוטין, או לפחות אמור להיות שונה לחלוטין. צה"ל הוא הצבא החזק ביותר במזרח התיכון ואחד הטובים בעולם. יש לנו גיבוי מלא של ארה"ב, רוסיה תשמח לראות את בעלי בריתה של אירן חוטפים מכות, ואפילו אירופה מתחילה להבין שצריך להילחם בטרור. ישראל צריכה ליזום, להכות, למנוע – לא להגיב, להשיב ולענות. ראשי ארגוני הטרור צריכים לחיות בפחד מתמיד מפני חיסול, הכוחות שלהם צריכים להימנע מהתבססות, המשפחות שלהם צריכות לחשוש מפני הטיל הבא. צריך לשנות את התפיסה.

אין פתרון לעזה, וגם לא יהיה בעתיד הנראה לעין. יש שם 2.2 מיליון תושבים באזור הצפוף ביותר בעולם, ופרט לחמאס – איש אינו רוצה אותם. לא הרשות הפלשתינית, לא מצרים, בטח לא אנחנו. הפלשתינים בכלל הם עם בעייתי, בלשון המעטה: הם הצליחו להרוס כל מקום אליו הגיעו, מעולם לא בנו שום דבר, אין להם אף הישג תרבותי ראוי לציון – בניגוד עצום לעם היהודי ב-2,000 שנות גלותו. תושבי רצועת עזה הם הגרועים שבפלשתינים. הם בחרו את החמאס, הם נותנים לו גיבוי ומסתור, והם משלמים את המחיר.

החמאס, הג'יהאד האיסלאמי ויתר הארגונים לעולם לא ישלימו עם קיומה של ישראל. הם מנהלים מלחמת דת של מוסלמים נגד יהודים, לא מלחמה לאומית של פלשתינים נגד ישראל, ומלחמות דת הן בינאריות: או ניצחון מוחלט או תבוסה מוחלטת. לכל היותר הם יסכימו לאיזושהי "רגיעה", לאיזושהי "הסדרה" – שמטרתן היחידה מבחינתם תהיה התארגנות לסיבוב הבא. ודאי שהדבר נכון כאשר מאחורי הארגונים העזתיים עומד, לפחות חלקית ובעקיפין, המשטר האירני ששם לו למטרה להשמיד את ישראל.

מבחינתנו זה אומר, שחייבים לנקוט במהלכים אסטרטגיים ארוכי טווח. סגן הרמטכ"ל לשעבר, יאיר גולן, הציע לאחרונה שילוב מעניין מאוד של צעדים, שיביאו לידי ביטוי את כוחה העודף של ישראל. מצד אחד – הקלה על המצוקה הכלכלית, בדמות אישור כניסת פועלים מעזה טשיפור תשתיות חיוניות ברצועה. מצד שני – נכונות ברורה להגיב במלוא העוצמה על כל פעילות טרור, תוך הידוק שיתוף הפעולה עם מצרים. זה כיוון מחשבה נכון. אבל בנימין נתניהו וממשלותיו מעדיפים את כיבוי השריפות על פני מניעתן.

ניסינו את הסכם אוסלו – וקיבלנו ישות טרור אנטישמית היושבת במרחק של חצי שעת נסיעה מירושלים, המעודדת מחבלים ואינה מסוגלת לנהל אפילו את בתי הספר שלה. ניסינו את ההינתקות – וקיבלנו אלפי טילים משדרות ועד תל אביב. הגיע הזמן שנבין, אחרי עשרות שנים, שהדרך היחידה להתמודד עם טרור היא דרך הכוח. ויתורים רק מחזקים את המחבלים ומגדלים את תיאבונם. וזה נכון גם לגבי מחבלים "מתונים" כמו מכחיש השואה אבו מאזן, וגם לגבי קיצוניים פנאטיים כמו איסמעיל הנייה.

לפני שבוע בלבד ציינו את יום השואה. מדינת ישראל אמורה להיות הערובה לכך שהשואה לא תישנה, כי היא מעניקה מקלט מיידי לכל יהודי נרדף באשר הוא. רק קיומה של ישראל מנע את השמדתם הפיזית של מאות אלפי מיהודי מדינות ערב בתחילת שנות ה-50. מטס חיל-האוויר מעל אושוויץ היה אחד המעשים הסמליים המשמעותיים ביותר ב-71 שנותיה של המדינה. אך כדי שהשואה לא תישנה, צריך גם להפיק את לקחיה. מלחמת העולם השנייה פרצה בשל מדינות הפייסנות של בריטניה וצרפת, אשר חשבו שניתן להשביע את רצונו של דיקטטור טרוריסט וסחטן. זה היה בלתי אפשרי וקטלני אז, זה נותר בלתי אפשרי וקטלני כיום.

אני לא זוכר מקרה בו מאות אלפים ואולי מיליונים מתושבי המדינה מצויים תחת אש, ומנהיגי האופוזיציה תוקפים את הממשלה. היו חילוקי דעות בעבר, במיוחד במלחמת שלום הגליל, אבל בשלבים מתקדמים יותר ולא בעיצומם של הקרבות. אבל השבוע קבעו בני גנץ ומשה יעלון את התקדים, כאשר מתחו ביקורת על הממשלה בעוד הטילים נוחתים באשדוד ובאשקלון, ובעוד טייסי חיל-האוויר פועלים בשמי עזה. ואת זה עושים שני רמטכ"לים לשעבר, שאחד מהם גם היה שר ביטחון, שאחד מהם הוא ראש האופוזיציה המיועד ושלשניהם יש שאיפות להגיע לראשות הממשלה.

זה היה מעשה נבלה, לא פחות. זה הוכיח שגנץ ויעלון הם פוליטיקאים קטנטנים וקטנוניים, שחושבים אך ורק על טובתם האישית, ושהאינטרס הלאומי הוא מבחינתם לכל היותר כלי משחק. וזה הוכיח שהם אינם ראויים לשום תפקיד ממלכתי. מי שאינו יודע כיצד להתנהג באופוזיציה, לא ניתן לסמוך עליו שיידע כיצד להתנהג בשלטון.

לנוכח ההתנהגות הבזויה של גנץ ויעלון, אולי אין מקום לבוא בטענות לשני עיתונאים שהוכיחו שהם מזדהים עם עבריינים ואויבים במקום עם שומרי חוק ומגיני המדינה. ובכל זאת, כמה מילים על רינו צרור וגדעון לוי.

בעיצומם של ימי הלחימה בדרום, הזכיר צרור בטוויטר שלפזורה הבדואית אין מרחבים מוגנים, למעט בדירות החדשות. מה שהוא לא אמר היה, שמדובר בעבריינים שפלשו בעזות מצח לאדמות מדינה, מסרבים בתוקף להתפנות (כולל לאותן דירות הכוללות ממ"דים), ושהמדינה מפחדת לגעת בהם מחשש למהומות דמים. לפי צרור, המדינה חייבת להגן על מי שמפרים את חוקיה, גוזלים את רכושה ומטילים עליה אימה.

ואילו לוי דיבר על "גטו עזה", באחד הסילופים המרושעים והמטומטמים ביותר שנשמעו כאן. הפלשתינים סובלים בעזה משום שמדינות ערב הפקירו אותם במשך 70 שנה, מוסדות האו"ם הנציחו את מצבם כדי להנציח את עצמם, הם העלו לשלטון ארגון רצחני ומעניקים לו מחסה. ישראל עשתה עוד ועוד נסיונות להקל עליהם – ונענתה ברצח של אזרחיה. ישראל אפשרה להם לנהל בעצמם את ענייניהם – ושליטיהם גונבים את כספם כדי לממן שחיתות וטרור. ישראל היא מדינה דמוקרטית המגנה על עצמה, לא דיקטטורה העוסקת ברצח עם.

כולם יודעים את זה, אבל זה לא מפריע לאדם בוגדני המועסק בגוף תקשורת בוגדני (ואשר בליל יום הזיכרון פרסם מדריך מפורט למי שרצה לצפות במשחק בין ליברפול לברצלונה). הגיע הזמן לשקול ברצינות האם מה שעושים לוי, עמוס שוקן ועמיתיהם אינו עבירה פלילית של סיוע לאויב בשעת לחימה. והגיע הזמן להקיא ולהוקיע את האנשים הללו ואת העיתון שלהם, כך שהוא סוף-סוף ייעלם.

זה היה שבוע לא קל, בלשון המעטה. תחילתו ביום השואה, המשכו בדמם של יהודים ששוב נשפך רק בשל היותם יהודים, ואז בא היום שהזכיר לנו שהם חוליות נוספות בשרשרת מדממת ובלתי פוסקת. אבל בסופו הגיע יום העצמאות – יום אחד בשנה שבו מותר לנו לשים בצד את הקיטורים והבעיות והמחלוקות והצרות, ולהתגאות בצדק במה שהשגנו כאן. 71 שנים בלבד, תוך מאבק קיומי בלתי פוסק, וקליטת מיליונים, והפרחת שממה, ובניית כוח, ויצירת תרבות, והובלה טכנולוגית.

צור ארליך ביטא את זה בצורה נפלאה לפני מספר שנים מעל דפי העיתון מקור ראשון: "שני ימי זיכרון סמוכים כל שנה, / לטובת החישוב הכללי. / כמה עולה לנו עם מדינה / וכמה עולה לנו בלי".