באופן חריג צפיתי השנה בחידון התנ"ך מתחילתו ועד סופו. המתמודדים הפגינו בקיאות מרשימה והתרגשתי לא מעט מתשובותיהם הרהוטות. חשבתי לעצמי: כמה חבל שאלה החריגים, האלופים, כמה חבל שלא לומדים תנ"ך בבתי הספר. אני לא מכיר אף אחד מהמתמודדים אבל רואים עליהם שהם אוהבים את התנ"ך והוא נוכח בחייהם, ומאהבת התנ"ך לאהבת העם והארץ אין מרחק, מי שאוהב תנ"ך אוהב בהכרח את עם ישראל ואת ארץ ישראל. לכן כל כך חשוב להשיב את לימוד התנ"ך לתוכנית הלימודים. לא לימוד ספרותי ובטח לא מחקרי, לימוד התנ"ך כפי שהוא, השורשים הרוחניים (וגם ההיסטוריים) שלנו, של עם ישראל, כי זו הדרך היחידה לטפח אצל הדור הבא את האהבות האלה.

האירוע הזה מתקיים ביום העצמאות והשנה, בהשגחה פרטית זה קורה בשבוע שבסיומו אנחנו קוראים את פרשת אמור, הפרשה שעניינה בפירוש הוא חינוך (ויקרא כא): [א] וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, אֱמֹר אֶל-הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן; וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, לְנֶפֶשׁ לֹא-יִטַּמָּא בְּעַמָּיו. מיד רואים שיש פה כפל לשון: אמור אל הכהנים ואמרת אליהם, מה הרעיון? רש"י: אמור ואמרת, להזהיר גדולים על הקטנים. הפשט הוא שמזהירים את הגדולים להקפיד על חינוך הקטנים, שמגיל צעיר ינחו אותם בדרך הנכונה. ומהו הנושא החינוכי הראשון עבור הקטנים, ליתר דיוק מהו הקו החינוכי שבו מנחה התורה ללכת - לְנֶפֶשׁ לֹא-יִטַּמָּא בְּעַמָּיו. וזה לגמרי לא הגיוני, מה הילד מבין בטומאה וטהרה? מה אנחנו מבינים בעניין הזה? כלום ושום דבר.

אז מדוע מכתיבה לנו התורה קו חינוכי שנקודת המוצא שלו היא הבלתי מובן? מפני שבתחום ההבנה האנושית לכל אחד יש את ההבנה שלו, מה שמבין פלוני - עבור אלמוני הוא עניין סתום ונעלם והתוצאה עלולה להיות איש לנפשו. כי כל אחד יבחר לחנך לפי יכולת הבנתו ולמעשה לא יהיה שום קו חינוכי, יהיו קוים שונים בהתאם לשוֹנוּת ביכולת השכלית והרעיונית שבין בני אדם. אומנם זה עשוי להצליח עד גבול מסוים אבל מחינוך כזה לא יצמח עם מאוחד, כי לא יהיה בסיס רעיוני משותף וממילא גם לא יעד שמוסכם על כולם. ואם מישהו מזהה בדברים אלו את המציאות אצלנו במה שמכונה מערכת החינוך, מן הסתם הוא לא רחוק מהאמת. ואת זה צריך לתקן.

מעבר להשגה האנושית

וזו יכולה להיות הבשורה הגדולה של חידון התנ"ך לנוער; כאשר יתקיים חידון כזה בכל בית ספר, כולל כמובן פרסי עידוד לכל משתתף ומשתתפת כך שכולם, לא רק אלה שנולדו עם אהבה לתנ"ך ירצו להשתתף, סביר להניח שבתוך זמן קצר נראה את השינוי באיכות החינוך והמחונכים. כי אז לא נצטרך לדבר על אהבת ישראל ואחדות ישראל שכן זה יהיה המצב הטבעי, התוצאה הטבעית של לימוד התנ"ך. בדיוק כמו שראינו אצל המתמודדים בחידון העולמי, שלמרות היותם בתחרות זה מול זה שמחו באמת בהצלחה של זולתם מתחריהם. ואם תשאלו מה הקשר בין לימוד התנ"ך ובין אהבה ואחדות - על-פי שכל קשה למצוא קשר. אבל הוא אשר אמרנו, החינוך מתחיל בחיבור לעל שכלי.

וכמובן לא רק הפתיחה, הפרשה כולה עניינה בגלוי הוא חינוך. זה מתחיל בצורת הפניה שהיא בדיבור רך, וַיֹּאמֶר, אֱמֹר, וְאָמַרְתָּ. וכמו שאומרים לנו חז"ל על הפסוק "כה תאמר לבית יעקב" (שמות יט) "בית יעקב אלו הנשים, להן תאמר בלשון רכה". בשונה מדיבור שהוא תקיף יותר. ואחרי כל זה גם צריך לתרגל כמובן. כי חינוך הוא פעולה נמשכת, האדם נדרש להמשיך את התהליך החינוכי לאורך כל ימיו בעולם הזה. הרעיון הזה מתבטא בפרשה בממדים שונים של המציאות כגון שבתות ומועדים, במעמדות שונים בעם כגון כהנים וכו' אבל בעיקר במצווה המיוחדת לימים אלו שבין פסח לשבועות ((פרק כג): [טו] וּסְפַרְתֶּם לָכֶם, מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם, אֶת-עֹמֶר הַתְּנוּפָה: שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת, תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה.

[טז] עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת, תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם... הספירה נמשכת ארבעים ותשעה ימים, ממוצאי יום טוב ראשון של פסח עד ערב חג השבועות. אז מדוע אומרת התורה תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם? וגם מדוע היא אומרת שמתחילים מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת כאשר ההתחלה היא ממוצאי יום טוב? תשובה אחת לשתי השאלות, היעד הוא להגיע אל מה שמעבר להשגת השכל האנושי, לקבלת התורה ביום החמישים, וכדי להצליח בכך נקודת המוצא צריכה להיות מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, מעבר לקדושה שאנחנו מסוגלים לחוות וגם חווים בשבת. זהו החינוך העצמי הנדרש מאיתנו, להתחיל בנקודת מוצא שמעבר ליכולת החווייה העכשווית ולחתור אל מה שמעבר ליכולת ההשגה שלנו בכלל. ואת זה מתרגלים בכל שנה מחדש.