אֱמֹר! אַל תַחֲרִישׁ

בֶּן אָדָם אַחֲרֵי מוֹת קְדוֹשִׁים

שֶׁעַל כַּוָּנָה טוֹבָה הֵם נֶעֱנָשִׁים

הִגִּיעָה הָעֵת לֹא לִהְיוֹת אָדִישׁ

בִּרְאוֹתְךָ עַוֶל אֱמֹר! אַל תַחֲרִיׁש

הַקְּדֻשָּׁה אֵין הִיא נִתֶּנֶת מַעֲנָק

יֵשׁ לַעֲשׂוֹת וְחָדַל מַעֲשֵׂי סְרַק

מָה עִנְיָן שְׁמִטָּה אֶצֶל הַר סִינַי

יש לְשַׁנֵּן זֹאת כָּךְ צִוָּה אֵל שַׁדָּי

שֶׁמַנְהִיג הַדּוֹר יהא אִישׁ מוֹפֶת

לֹא יֵהֵא רַק לוֹקֵחַ עֲלָיו גָּם לָתֵת

כַּךְ נֶאֱמַר אָז בִּתְקוּפַת הַמִּשְכָּן

על מַנְהִיג שֶׁסָרַחַ מְקוֹמוֹ לֹא כָּאן

שֶׁלֹּא יְהֵא בַּגּוּפו וּבְנַּפְשׁוֹ מְאוּם

בְעִקָּר סִרָחוֹן¹ בְּהַנְהִיגוֹ יִשְׂרָאֵל


תורת הכהנים היא תורת המנהיגות

פרשת אֱמֹר נועדה להבהיר חשיבות הַכְּהֻנָּה וגם חשיבות הַכֹּהֲנִים. הפרשה מתיחסת בנושא הַכְּהֻנָּה בקשר לבני אהרן שהיו ראשוני הכהנים בימי אביהם אהרן הכהן הגדול. כי הכהנים דאז היו גם מנהיגי העם שמעשיהם מקבילים לשרים של ימינו, ההבדל בינם לבין מנהיגי ימינו, בְּהִבַחֲרַם לתפקיד אז נעשה בצו האלוהים, ולא בבחירה על-ידי העם. לכן תורת הַכֹּהֲנִים היא למעשה תורת המנהיגות בישראל. זה התחיל מיד לאחר יציאת מצרים בעוד ישראל נעים ונדים במדבר. כאן המקום לומר כי שבט לוי ממנו יצאו משה רַבֶּנוּ ואהרן הכהן ובניו וכל הכהונה, לא קיבל נחלה בישראל, הוא קיבל את המנהיגות על עם ישראל, וישראל חויבו לתת משלהם לקיומו, לפיכך בסיום פרשת אמר ובפתיחת פרשת בהר נאמר: כי תבואו אל הארץ שבת לה' שש שנים תזרע שדך וושש שני תזמר כרמת ואספת תבואתה ובשנה השביעית שבת לה' (בהר כה ב, ג). על זה אמר רש"י "מה ענין שמיטה אצל הר סיני" והלא כל המצות נאמרו בסיני בסוף ספר ויקרא כתוב: אלה המצות אשר צוה ה' את משה. אל בני ישראל בהר סיני ולמה אפוא חזר הכתוב כאן על מצות שמטה נאמרה בהר סיני, אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני, אך כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני, אלא זאת כדי ללמוד לדעת שיש צורך לתת חלק מהיבול גם לאלה שאין להם, והכונה לשבט לוי שמתקיים ממה שהציבור נותן הן בקרבנות והן במעשרות. כי על המנהיגים להקדיש עצמן להנהגת העם ולא להיות טרודים בעיבוד האדמה להפקת הכנסה למחיתם. התורה שמה מגבלות על הכהנים שלא הושמו על אחרים בישראל. הכהן ישא אישה בתולה ולא ישא אלמנה וגרושה וחללה זֹנָה. כיון שהכהן צריך לשמור על טהרתו שנאמר: לא יחלל זרעו בעמיו כי אני ה' מקדשו (כא/טו). לפיכך על הכהן לקדש את בני ישראל שאינם כהנים, אף אלה שהן משבט לוי - השבט שממנו באים הכנהנים, ואכן הכהנים מברכים את הקהל בחזרה של העמידה בשחרית יום יום ובמוסף של שבת ושל מועד וראש חדש. על הכהן לשמור על כְּהֻנָּתוֹ לאורך הדורות, לכן כדי שלא יאבד הקשר בינו לבין מקור כהונתו, נהגו הכנהנים לתת סימן לכך בשמות המשפחה שלהם כגון: "אזולי" (או אזולאי) אלה ראשי תיבות של הפסוק המיועד לכהן המצוה עליו כך: "אשה זונה וחללה לא יקח", או השם "כ"ץ" אלה ראשי תיבות של "כהן צדק" או השם "דְוּוֶּיךּ" שפירושו: דו = (שנים) או משנה ל-ךּ (כּהֵן). כל זאת כי צריך לשמור על שושלת הכהנה. כהן שהפר את האיסורים שחלים עליו, מאבד את הַכְּהֻנָּה. התורה אף מחמירה בזאת שנאמר: כל איש אשר יש בו מום לא יקרב איש עִוֵּר או פִּסֵּחַ או חֵרֵשׁ או שָׂרוּעַ, או איש אשר יש בו שבר רגל שבר יד או גבן או דק (פוזל) או תבלול בעינו או גרב או ילפת או מְרוֹחַ אָשֶׁךְ על אלה נאסר להקריב קורבן. והשאלה כהן שנטמא במגע במת למשל האם יכול להטהר, התשובה יכול, אלא רק בּאֶפְרָה של פרה אֲדֻמָּה, כל עוד ואין אפר פרה אדמה לא יִטְהַר.

אלה מועדי ה' אשר תקראו אתם במועדם כל המועדים

הלא המועדים ידועים, הם שלושה חג המצות חג השבועות וחג הַסֻּכּוּת וביניהם ראש השנה לבריאת העולם להבדיל מראש השנה לעם ישראל המצין היות בני ישראל לעם, ויום הַכִּפּוּרִים, שבו עושה האדם חשבון נפש, כנהג אדם בחיי יום יום, מגיש דיון וחשבון לרשות בעיקר על פעולותיו הכנסותיו והוצאותיו. הפסוק: "מועדי ה' אשר תקראו אותם" מופיע בפרשה זו שלוש פעמים (כג/ב) (כג/ד) (כג/לז) תשומת לבנו מופנית למלה "אותם" אשר בְשָׁלֹשׁ הַפַּעֲמִים כתובה בְחָסֶר בלי האות ו כחולם אֹתָם ולא אוֹתָם, לכן ניתן לקרוא זאת "אַתֶּם" כרמז ל-"אַתֶּם" תקראו אותם אזי הם מוֹעֲדָי ואם לאו אינם מוֹעֲדָי. לאדם מישראל המקים את מצוות התורה כי הוא גם מקים את המועדים במועדם. בכך מקדש אחרים ומתקדש הוא בהם. למעשה קביעת מועדי ה' הוא מעשה חשוב ביותר. על זה נאמר: יום ליום יביע אמר ולילה ללילה יחוה דעת. אין אֹמֶר ואין דברים בלי נשמע קולם (תהלים יט/ג,ד). ההלכה קובעת: בין בזמנן ובין שלא-בזמנן ובלבד שזה נעשה לפי קביעתכם אַתֶּם, לדעת כי המועדים אים בשמים, הם מתקימים על ידינו כאן על האדמה. מכאן שיש חשיבות רבה בקביעת המועדים על ידינו-על-ידי חכמים מומחים לדבר בדרך של חישוב שמאושר על-ידי בית דין מוסמך ובכך מקימים את הכתוב שאנחנו קובעים את מועדי ה'. חכמי ישראל אנשי ההלכה ומורה ההוראה הם שקובעים את המועדים ולפיהם אנו הולכים ולא כל אדם קובע מועד לעצמו. בנוסח הירושלמי נאמר: אתם - אפילו טועים אתם - אפילו אנוסים אתם אפילו שוגגים כל זאת משום שענין קדּוּשׁ הָחֹדש וקביעת המועדים לא נקבעים כי לאותו יום קדושה, אלא מפני שאנחנו מקדשים את היום והמועד, קביעתנו עושה אותו יום קדוש מכאן אנו מתיחסים גם ל-ה' באייר כיום מועד כמו חג החנכה ופורים . כל אדם מישראל חייב לקרוא את המועד ולחגוג אותו שנאמר: אלה מועדי ה' אשר תקראו אַתֶם אוֹתָם במועדם.

רודף או נרדף ה' יבקש נרדף

בתורת קורבנות למדים אנו את שאלת הרודף והנרדף. בפרשה זו נזכרו: שור או כֶּשֶׂב או עז כי יולד וכו'... (כב/כז) וזה לא במקרה כי מדובר בשלושה סוגי בעלי חיים שאינם נמנים על הרודפים כדי לטרוף בעלי חיים אחרים למחיתם. חיות אלו נמנות על "הנרדפים" על-ידי חיות טרף אחרות. יוסי בן זמרה בדברו על הקרבנות אמר: שור נרדף מפני הארי, עז נרדפת מפני נמר, כבש נרדף מפני זאב, מכאן שאין להקריב לפני ה' מן הרודפים אלא מן הנרדפים, כי רק הנרדף קרוב אצל אלוהים ומרחיק לכת בכך גם אם צדיק רודף רשע. שנאמר: והאלוהים יבקש את-נרדף (קהלת ג/טו) אפילו כאשר צדיק רודף צדיק אלוהים יבקש את הצדיק להצילו וירדוף את הרודף. אותו דין לגבי רשע רודף צדיק יבקש את הנרדף להצילו. ונאמר גם כי גם כאשר רשע רודף רשע, אלוהים יבקש את נרדף (קהלת ג/טו). האם גם כאשר צדיק רודף רשע אלוהים יבקש את נרדף? כאן יש קשי כי נאמר גם: בנפול אויבך אל תשמח. וצבאנו מקפיד לא להמית מחבל שמתמסר ומביאו לדין ולא גוזר דינו במשפט שדה. זו רמת המוסר הדרושה והנובעת מתורתנו, אף על-פי שהיא איננה הולכת בד-בבד עם רגשי הנקם הטמונים באדם. למרות דברי מוסר אלה לפיו נוהג צבאנו ועמנו אנו מואשמים בפגיעה בחפים מפשע.

זאת מפי שטבעם של שונאי ישראל לעות את האמת, כפי שהפתגם אומר:"הכני והתאונן והשיגני והתלונן".

המשמעות שהייתה לקורבן בעתו

בזמן שבו בני ישראל יכלו להקריב קרבנות לאלוהים והיו מְצֻוִּים לעשות כן, היה זה מנהגו של עולם. בעוד העמים האליליים הקריבו קרבן לפסל, לחיה, לאדם או לתמונה, ישראל עשו זאת לבורא עולם כפי שנצטוו לעשות בתורה שקבלו במעמד הר סיני. הקורבנות נחלקו לקרבנות תמידים ולקורבנות לפי נושא או לפי ארוע, וזאת כאות תודה לאלוהים על הצלת מקריב הקורבן מצרה, או לשם כפרה או לקים נדר שנדר ועוד שורה של ארועים שנקבע להם קורבן. עולה מזה כי הקורבן מהוה ביטוי מצד האדם כלפי אלוהים על שבא לעזרו או על שנסלח לו על חטא שחטא או כפרה על עולה שעשה לזולתו, כמעין הבעת חרטה, לכן חשוב שמקריב הקורבן יקריב משלו ומרכושו וּמִמָּמוֹנוֹ ממה שהקב"ה נתן לו בדעת ובבלי דעת כמו שנאמר: כי ממך הכל ומידך נתנו לך (דבה"י א' כט/יד) כל קרבן שמקורו בגזלה או בְעֹשֶׁק הזולת או ממקור מפוקפק, איננו מתקבל. מאז שחרב בית המקדש, אין מקריבים קורבנות, לכן אנו אומרים יום יום בתפילה שיהא שיח שפתותינו חשוב וּמְקֻבַּל, כאילו הקרבנו את הקורבן במועדו וישראל במעמדו שנאמר: קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל ה' אִמְרוּ אֵלָיו תִּשָּׂא עָוֹן וְקַח טוֹב וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ: (הושעידג). וְלַקָּמִים עלינו לכלותינו מצפון וממערב מפעם לפעם נאמר להם ביום עצמאותנו דברים אלה:

הִנֶּה עָמַדְנוּ אֶל מוּל אוֹיֶב הַמְבַקֵּשׁ לְהַכְחִידֵנוּ

לִמַּדְנוּהוּ לֶקַח בְּעוֹד יָדָיו בַּמַּעַל בַּעֲשִיַת טוֹב יָדֵינוּ

לֹא נָפַל וְלֹא יִפּוֹל רוּחֶנוּ כִּי הוּא אֵיתָן כְּתָמִיד

חַג עַצְמָאוּתֶנוּ שֶׁבַּפֶּתַח כְּאֶלֶף עֵדִים עַל כַּךְ יֵָעִיד

כִּי תָּמִיד מְבַקְשֵׁי נַפְשֶׁנוּ מבני עָרָב וּמְאֶרֶץ סְפָרָד

הֶמָּה אַבְדּוּ לָעָד וְעַמֶּנוּ לַמְרוֹת הֱיוֹתוֹ בָּדָד סָרַד

וְלַדָּנִים אוֹתָנוּ לְכַף חוֹבָה יָבִינו בִּרְבוֹת הַיָּמִים

כַּאֲשֶׁר יַעֲמִידוּם בִּמְקוֹם עָמְדֶנוּ יְשַלְּמוּ בְּדָמִים

וְיִלְמְדוּ שֶׁסוֹפֵג הַמַּלְקוֹת אֵינוֹ כְּמִי שֶׁמּוֹנֶה אוֹתָן

וְכִי אָנַחְנוּ לֹא נִטּוֹשׁ אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲדוֹניה לָנוּ נָתַן נוֹסִיף לְהִלָּחֵם עֲלֶיהָ וְתִמְצָאוּנוּ תָּמִיד כָּאן²