בסערת התבטאותו הסקסיסטית והשוביניסטית של השופט בדימוס עודד אל-יגון שעלתה על הכתב ברשומה בפייסבוק, עולות שתי סוגיות חשובות, גינוי הרשות השופטת והשאלה האם יש בדברים כדי לייצג ציבור כלשהו.
תחילה לסוגיה הראשונה. האם היותו של אל-יגון שופט בדימוס היא כתם על מערכת המשפט כולה, שמצריך גינוי והתנערות מצד הרשות השופטת? שלא כמו נשים אחרות, שבחרו להזדהות עם מנחת טקס השאת המשואות בחבישת שביס או מטפחת,
אסתר חיות לא נקטה צעד דומה, אך הודעת הגינוי שפרסמה הנהלת בתי המשפט הכפופה לנשיאת בית המשפט העליון הייתה צעד חריג שמקומו לא יכירנו.
העובדה שאל-יגון היה שופט לפני 13 שנה אינה הופכת אותו לחלק מהמערכת הנוכחית, שמחויבת לכך שמוצא פיהם של העובדים תחתיה יתיישר עם הנורמה המשפטית המהודקת המוכתבת מלמעלה. לאחר שפרש מכס השיפוט, רשאי אל-יגון לומר ככל העולה על ליבו, וגם אם יחליט להתבטא באופן בוטה - יש דעת קהל בריאה, אנשי רוח ופוליטיקאים שיידעו לעמוד על רגליהם האחוריות ולהוקיע אותו.
גם במקרה בו ההתבטאות חריפה יותר ומגיעה לתביעת דיבה, ישנם בתי משפט שבכוחם "לזמבר" אותו עד העצם, אבל גם זאת במסגרת הליך משפטי כמקובל ולא במשפט שדה. האם יעלה על הדעת כי דובר צה"ל, משטרת ישראל או כל גוף ציבורי אחר יוציאו הודעת גינוי לעובדים שפרשו לפני שנים מהשירות הציבורי? טוב תעשה הרשות השופטת אם תקשוט עצמה תחילה ותגנה את השיח המתנהל באולמות בתי המשפט בין שופטים לעורכי דין. ההתנערות הנוכחית מצד הרשות השופטת, מעידה כי יותר מאשר מעניין את הנשיאה חיות כיסוי הראש של אברג'יל, מעניין אותה כיסוי ה--- של המערכת בראשה היא עומדת.
אשר להתבטאותו של אל-יגון עצמו, התבוננתי בלבושה של לינור אברג'יל ולא מצאתי בו שום פסול, גם ברמה ההלכתית, שיצביע על צביעות כלשהי מצידה או מצד מלבישיה. ייתכן שעיני הנץ של העוף הדורס אל-יגון מיומנות משלי בציד טרף ואולי בעצם מציאת ה"מום" הצניעותי אינו תוצאה של עין צרה אלא פרי דמיון מפותח של כבודו שרואה צל הרים כהרים וצל נשים כשדיים.
הייתי עושה הנחות לאל-יגון אם הייתי פוטר את התבטאויותיו הבוטות ומגדיר אותן כאי-שפיות זמנית או כבהמיות שוביניסטית, שאין בה כדי לייצג איש. אולם לצערי, אל-יגון אינו לבד. דברי הבלע שלו מייצגים ציבור הולך ונכחד של חילונים רדיקליים הזורה זרעי שיטנה ברשתות החברתיות ובתגוביות לכתבות במרשתת כלפי הציבור הדתי בכלל והחרדי בפרט, תוך הטלת רפש ונסיונות להגחכה של כל מה שמריח יהדות.
בהתנשאות אופיינית המהולה ברוע צרוף, עושה המחנה ה"נאור" הזה שימוש בביטויים קשים, ש"עלוקות" ו"טפילים" הם הביטויים היותר עדינים באוצר המילים שלו. אל-יגון הוא רק אחד מאותם אנשים שמשתלחים ללא מעצורים כנגד הקהילה הדתית ומנהגיה, ואם הרשויות לא ישכילו לשים סוף להכתמת הציבור האדוק, עלול הדבר להיגמר בדם.
