המשל
מי יתלה את הפעמון על צואר הֶחתול? זו שאלת מיליון הדולר העלוּמה, שלא נפתרה עד היום. וּמעשה שהיה כך היה.
פעם אחת הייתה בעיר מכת מוות של עכברים, שנפלה על התושבים כְּרעם ביום בהיר. האצבע המאשימה הופנתה, איך לא, אל הֶחתול, האויב הנצחי מאז ומתמיד, שהוא, כידוע, טורף עכברים לתיאבון. אך העכברים שנותרו לפליטה מה'אח הגדול' (כן, הישרדות הייתה שם המשחק) לא אמרו נואש.
מֶה עשו? מועצת העכברים הכריזה על אסיפת עם. "עכבר בל ייפקד!" הדהדו הכְּרזות ברחובות העיר. באסיפה ישבו מיטב המוחות שדנו בשאלה מה לעשות בחתול הסורר כדי למנוע את המגפה. ימים ולילות קיימו התייעצויות ודיונים מפרכים בסוגיה הקריטית, עד שהבריק במוחם הקודח רעיון גאוני: לקנות פעמון ולתלות אותו בצוואר החתול. "לכשיתקרב הֶחתול", אמרו בהתרגשות, "יצלצל פעמון האזעקה ואנו נינצל. נברח אל החורים והכוכים שלנו, ואחר כך נוכל שוב לטייל בלי פחד ובלי מורא".
פֶּה אחד נתקבלה ההחלטה. נפעמים מהרעיון המבריק קנו העכברים את הפעמון בלב שמח. אך אז התעוררה השאלה הנצחית: מי יתלה את הפעמון על צוואר החתול? עד היום לא נמצא העכבר האמיץ שיקריב את חייו למען אֶחיו האומללים. והֶחתול? ממשיך לזלול עכברים לתיאבון עד היום הזה.
הנמשל והמסר
משל זה, בעיבודי, בסגנון אגדי, מובא במקור במדרשי חז"ל בסוגיית קריעת ים סוף. כן, זה קרה בליל שביעי של פסח. המצרים רדפו אחרי עם ישראל, שזה עתה יצא ממצריים. העם המבוהל, שהיה נתון במלכוּד בין האויב המצרי למחסום הים, לא ידע איך להיחלץ מהסכנה. הקב"ה אמר לישראל לקפוץ לים ללא מורא, מתוך הבטחה נאמנה שהים ייבקע ליַבשה, והם יוכלו לחצות אותו במנוסתם מפני מצריים. כולם הסכימו, אולם בפועַל הם נרתעו לעשות זאת.
וּמי בכל זאת היה הראשון שהֵעֵז וקפץ למים? - נחשון בן יהודה, שהאמין בה' בכל ליבו שהים ייבקע. בעקבותיו כל העם נכנס לים, שהפך תחת רגליהם ליבשה, וניצַל. וּמאז שמו של נחשון הפך בלקסיקון העברי לסמל לתעוזה חלוצית במלחמות, בפיגועים וּבמקרי חילוץ מסכנות שונות.
התמודדויות יומיומיות לא קלות אורבות לפתחינו בכל תחומי החיים. בבריאות פיזית ונפשית, משקעי עבר, בפרנסה, בדיור, בביצוע מיזמים חדשים, כמו גם באמונה וּבמעשים טובים. ואנו, מה נלמד מנחשון? להעז, לנסות, לא לפחד, לקפוץ למים ולא להרים ידיים.
התוצאות לא יאחרו לבוא, וגם אם לא, לפחות נדע שאנחנו עשינו את שלנו. וגם זה הרבה. וּבא לציון גואל.
