נפתלי בנט ירד מהבימה הציבורית. רק 1,400 קולות חסרו לבנט, כדי לחזור ולשבת על יד שולחן הממשלה. קולות החיילים שבנט ציפה להם כדי להישאר על המפה הפוליטית לא הגיעו. בנט, יחד עם שותפתו הפוליטית אילת שקד, הפכו לשני פוליטיקאים שיכולים להתקשט בתואר שרים לשעבר.

צפיתי בבנט בנאומו האחרון כשר החינוך, בטקס הענקת פרסי ישראל. בנט התייחס לכישלון שספגה מפלגת הימין החדש שהקים בבחירות האחרונות, וסיפר על תחושה הקשה שמלווה אותו מאז שנודעו תוצאות הבחירות: "בחודש האחרון ילדי שאלו אותי שאלות. מה המשמעות של מהלומה? איך ממשיכים? הסברתי להם הכול. שמנסים בכל מאודך, שלא מוותרים כל עוד יש סיכוי, וברגע שחוטפים מכה - קמים, לומדים מהטעויות וממשיכים קדימה".

ראש הממשלה אריאל שרון אמר פעם משפט מפתח שאין נכון ממנו בפוליטיקה: "פעם אתה למעלה, פעם אתה למטה, אבל חשוב להישאר על הגלגל". בנט היום לא על הגלגל, ולחזור ולטפס עליו מחדש זאת משימה לא פשוטה ולא תמיד אפשרית.

האמביציות של נפתלי בנט מטורפות. הוא הגיע למסקנה שלא יהיה שר ביטחון טוב ממנו, ולא היסס לתקוף את שר הביטחון משה בוגי יעלון, שהוא עתיר ניסיון פוליטי פי כמה ממנו, מבלי שהיה בקיא תמיד בכל הפרטים הקטנים, למרות היעדר ניסיון ביטחוני. נשף בנט גם בעורפו של אביגדור ליברמן, רק כדי לזכות במשרתו של ליברמן כשר ביטחון. במקרים רבים הוא לא חסך מאיתנו דברי הבל, שהעידו שנתניהו נהג באחריות כשלא הפקיד בידיו את תיק הביטחון.

לו השרה מירי רגב, הייתה משתמשת כלפי בנט במונח "לא אפוי", ספק אם הייתה נתקלת בביקורת ציבורית, כמו זו שבה היא נתקלה כאשר היא התבטאה כך על הרמטכ"ל לשעבר בני גנץ. בנט אומנם חדור אמביציה, אבל חוסר ניסיונו, ובעיקר היהירות שהפגין כמי שבקיא יותר מכולם בתחום הביטחוני, הם אחת הסיבות לכך שהוא נשאר מחוץ לזירה הציבורית.

נועם כהן, שהיה עוזרו של נפתלי בנט, פרסם בדף הפייסבוק שלו מאמר פרידה מהבוס שבו כתב בסיומו: "המעלית של משרד החינוך נוהגת לומר בכל עצירה: "דלת נפתחת, דלת נסגרת". אני מאמין שהדלת שנסגרה עכשיו, היא הדרך לתחנה הבאה, בה תיפתח דלת שתביא לידי ביטוי את הרוח האדירה שלו". אשרי המאמין.

עמירם לוין הוא אדם שפיו וליבו שווים. הוא היה מפקד פיקוד הצפון, והמשנה לראש המוסד. יש סיפור שמייסר אותו עד היום למרות שחלפו 24 שנים. לוין, שלא מסתיר את דעתו שהוא תומך בסיכולים ממוקדים של בכירי חמאס, רצה מאוד לחסל את אחמד צ'אקרי, שנחשב בשנת 1995 אלוף פיקוד הדרום של חמאס.

הוא לא קיבל אישור לעשות זאת, לא מהדרג הצבאי ולא מהדרג הביטחוני. האיסור לבצע את החיסול כאשר היעד היה על הכוונת והיה צריך רק ללחוץ על ההדק - לא מניח לו עד היום.

אלוף לוין התקשר באותה עת למי שהיה הרמטכ"ל, רב אלוף אמנון ליפקין-שחק המנוח, וביקש את רשותו ללחוץ על ההדק. ליפקין לא אישר בנימוק שבאותו ערב עמדה להתקיים העצרת שבה נרצח רבין בכיכר מלכי ישראל, והוא רצה את השטח רגוע.

אבל איש כלוין שהוא חדור מטרה לא מוותר בקלות. כשהוא קיבל 'שלילי' מהרמטכ"ל, הוא התקשר למזכיר הצבאי של ראש הממשלה רבין, וגם ממנו הוא זכה לאותה תשובה.

עמירם לוין הוא לא אדם שמוותר בקלות. בצהרי אותה שבת הוא התקשר ישירות לביתו של ראש הממשלה רבין ברמת אביב, וביקש את אישורו לחיסול. רבין סירב מאותו נימוק, שראוי שלא להבעיר את השטח לפני העצרת הגדולה שתוכננה בכיכר.

לוין מייסר את עצמו עד היום, ואומר כי לו ראש הממשלה רבין היה נותן אישור לחיסול שביקש, ותגובה של חמאס הייתה מבעירה את השטח, ומביאה לביטול העצרת, יצחק רבין לא היה נרצח.

מפלגת העבודה היא מפלגה שמתמחה בכך שהיא מפלגה שמדיחה את יושבי-הראש שלה. עכשיו היא הולכת שוב לפריימריז. אלוהים לא הצליח עדיין לברוא את המתמודד על ראשות מפלגת העבודה, שיתמודד בפריימריז, ויצליח גם לשרוד וגם להאריך ימים בתפקיד.

אם המצב הזה יימשך, אני מציע לעשות רוטציה בין חברי הכנסת של העבודה בתפקיד יושב-הראש, ובכך לחסוך ממפלגת העבודה גם את ההתבזות הציבורית של מפלגה שמצטיינת בעיקר בתככים, ופחות בייצוג של בוחריה, וגם לחסוך מחברי מרכז המפלגה את הטרחה של בחירות כל כמה חודשים.

ל"עבודה" יש ממילא רק חברי כנסת בודדים. ביצוע התפקיד ברוטציה יכול להביא להרגעת הרוחות במפלגה, ובעיקר לחסוך מאיתנו לשמוע שוב את היללות המוכרות של איתן כבל, שמסביר לנו למה כל ראשי מפלגת העבודה נכשלו בתפקידם ולמה הוא המתאים מכולם לתפקיד.

מפלגת העבודה על הקרשים, ואפילו הקוסם הודיני יתקשה לחלץ אותה ממצבה. הציבור מאס בתככים ובקשקושים מבית מדרשו של כבל, ולכן הוא השאיר אותו מחוץ לרשימה בכנסת והפך את "העבודה". בקדנציה הזאת ללא יותר מאשר שחקנית ספסל.

העבודה צריכה לא רק הרבה מזל, אלא גם מנהיגות אמתית שתדע להחזיר אותה לקדמת הבמה. ספק אם הפריימריז הקרובים הם אלה שיחזירו אותה למעמדה הקודם.

חפים מפשע לא מעטים יושבים בבתי הסוהר ומרצים עונשי מאסר על פשעים שלא ביצעו. זאת עובדה שהמערכת המשפטית ומערכת הענישה ערות לה. זה גם המחיר שאנחנו משלמים על שיטת המשפט הנהוגה בישראל.

הידיעה שהתפרסמה על כך שתושב ראמה שבצפון, כבן שבעים, טוען כי הוא זה שרצח את רחל הלר, איננה צריכה להפתיע איש. החשוד טען גם בעבר כי הוא האחראי לרצח. מדובר באדם בעל-רקע פסיכיאטרי, שעבר אשפוזים תכופים, וספק גדול אם יהיו מי שיתייחסו ברצינות לדבריו.

רחל הלר מבת ים נרצחה לפני 45 שנים, כאשר הייתה בת 19. היא הייתה בדרכה חזרה לבסיס שבו שירתה. גופתה העירומה התגלתה בצדי הכביש לחוף "קיט ושיט", שעל יד קיסריה, כשחוט ניילון כרוך סביב צווארה.

סביב הירצחה של הלר, כמו גם סביב הירצחה של תאיר ראדה, שגופתה נמצאה בתא שירותים בישוב קצרין שברמת הגולן, התפתחו תיאוריות קונספירציה רבות. יוצרי סרטים דוקומנטריים זריזים הבטיחו לנו שכשם שהם גילו פרטים מוכמנים בפרשת תאיר ראדה, הם גם גילו מי הרוצח בפרשת רחל הלר.

אין דבר קל מלומר דברים בעלמא. הבעיה היא להוכיח אותם משפטית. עמוס ברנס, האיש שהורשע בשנת 1976 ברצח רחל הלר, נשפט למאסר עולם. במשפטו נשמעו עדויות שקר, ולכן נשיא המדינה החליט לקצוב את עונשו ל-12 שנות מאסר. ברנס שוחרר מהכלא לאחר ניכוי שליש, בתום שמונה וחצי שנות מאסר.

עמוס ברנס ניהל מאבק ארוך כדי לזכות במשפט חוזר. הפרקליטות החליטה לא להגיש נגדו כתב אישום חוזר, וברנס זוכה "זיכוי אילם", שמשמעותו זיכוי ללא שמיעת ראיות לגופו של עניין. המשמעות המשפטית היא שלא נקבע שהנאשם לא עשה את המעשים שיוחסו לו בכתב האישום. הזיכוי נעשה למרות התנגדות הפרקליטות לכך.

ברנס, שהלך לעולמו בספטמבר שנת 2011, חזר וטען עד יום מותו שהוא אינו הרוצח והוא חף מכל פשע.

לא ניתן לדעת כמה הרשעות שווא נפסקו בישראל, וכמה אסירים מרצים עונשי מאסר על מעשים שלא ביצעו.

בספרו "חפים מפשע בישראל ובעולם", כותב הפרופסור בועז סנג'רו, שחקר יותר משני עשורים את התופעה של הרשעת חפים מפשע, כי הגיע למסקנה שלשם תיקון יסודי של השיטה הקיימת לא די בפנייה אל ציבור המשפטנים, אלא הכרחי להביא את הדברים – לרבות המחקרים העדכניים בנושא - לידיעת הציבור הרחב.

סנג'רו מזכיר בספרו 13 פרשיות שנחשפו בשנים האחרונות בארצות הברית, שבהן חוקרי משטרה מושחתים הפלילו באופן שיטתי יותר מאלף אזרחים חפים מפשע. לדעתו, הבעיה המרכזית הקיימת ביחס לכל הראיות המדעיות, היא שבתי המשפט מסתמכים על עדויות של מומחים שהן מטעות מאוד. לא אחת קורה לדעת הפרופסור סנג'רו, שהשופט הופך למעין "חותמת גומי", שמתרגמת את חוות הדעת המוטעית של המומחה לפסק דין מרשיע. גורם מרשיע נוסף להרשעות מטעות, הוא לדעת סנג'רו חוסר הדיוק של המכשירים המשמשים להפקת ראיות מדעיות.

ספרו החשוב של הפרופסור סנג'רו, שאותו ניתן לקרוא גם באינטרנט, הוא מסמך חשוב ומרתק על "מערכת עשיית הצדק", שרחוקה במקרים רבים מעשיית צדק, או כפי שכתב בהקדמה לספרו: "נוח לנו לחשוב שהכול בה מתנהל כשורה, גם אם לעיתים מתגנבים ללבנו ספקות מסוימים, אנחנו נוטים להדחיקם ומעדיפים להמשיך ולא לדעת". אין מדויק מזה.

תיאטרון היידיש הוא אחד התיאטרונים הוותיקים בעולם. הוא נולד ביאשי ברומניה, והתפתח במיוחד בתקופת האימפריה הרוסית, שבה חיו בה חמישה מיליון דוברי אידית בעולם. תיאטרון ה"יידיש שפיל", שהוקם בישראל, לקח על עצמו את שימורה של שפת היידיש. יש לתיאטרון קהל מעריצים קבוע, שהולך וגדל לאחר שבבתי ספר רבים וגם באוניברסיטאות לומדים היום את שפת הידייש.

בשנים האחרונות עבר התיאטרון מהפכה ניהולית, בהנהגתו של המנכ"ל זליג רבינוביץ, שהנהיג אמות מידה חדשות בניהול התיאטרון, והצליח למלא את אולמות התיאטרון. ה"יידיש שפיל" עבר רפורמה מקיפה, כאשר נגד כל הסיכויים, לקח רבינוביץ מוצר "מיושן", הפיח בו רוח חיים, והפך אותו לתיאטרון עדכני ומבוקש.

גם הרפרטואר, תחת שרביטו של המנהל האומנותי ששי קשת, זכה למתיחת פנים ולמהפכה ניהולית אומנותית של ממש. בנוסף לקלאסיקות המוכרות של שפת האיידיש, פונה היום התיאטרון לקהל צעיר שממלא את האולמות. אם עד השנים האחרונות הגיעו לצפות בהצגות בעיקר ניצולי שואה וקשישים, הרי שעכשיו ממלאים את האולמות גם צעירים רבים.

השבוע הזמין אותי חברי זליג רבינוביץ לצפות בקומדיה "רצות אל הקוגל", בבימויו של יונתן אסתרקין, שביים בעבר מספר הצגות בתיאטרון היידיש. בתפקיד הראשי בהצגה דובי גל, אחד מוותיקי השחקנים והבדרנים בארץ ובוגר להקת פיקוד צפון.

מדובר בקומדיה של טעויות מוזיקלית, שכוללת את מיטב הלהיטים המוכרים מהקלאסיקה היידית העולמית. ההצגה מתרחשת באולפן צילומים בתקופת הזהב של הוליווד.

גל, שלא ידע את שפת היידיש, לפני ששיחק ב"יידישפיל", נאלץ ללמוד במיוחד את השפה. הוא מדבר על חשיבות שמירת המורשת והתרבות, ואומר שבגיל שבעים שזה גילו, הוא שמח להיות שותף בשימור שפת היידיש.

דובי גל נזכר שכאשר הופיע בעבר עם אורי זוהר וחברים, הרבה לפני שחשב שימצא את מקומו בתיאטרון היידיש, הוא האזין יחד עם אורי זוהר לצמד הקומיקאים דז'יגאן ושומכר, בשפת היידיש, כשהמטרה הייתה גם ללמוד מצמד הקומיקאים וגם לחקות את הופעתם.

גל מרגיש שהוא סוגר מעגל. הוא לא העלה על דעתו שבגיל שבעים, הוא יהיה כוכב קומדיה ביידיש, שתצליח גם לסחוט גלי צחוק מהצופים וגם למלא אולמות.