יש חוסר פרופורציה בדרך שבה אנחנו מחלקים את העצב והשמחה: תחילה, יום הזיכרון לשואה ולגבורה - והוא מטיל את צלו עוד ימים מספר לפני כן, ואחריו, בהפסקה של מספר ימים רוויי צפייה לכאבי השכול, יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. ורק אחר כך, ובתפנית חדה - יום העצמאות, יום אחד של נחת - אחד! - וכבר אנחנו נזרקים בחזרה אל החולין.
לא באתי להצר על ימי הצער. גם לו הקדשנו להם את כל ימות השנה, לא היו היינו חוצים את אוקיינוס היגון והכאב. כל רצוני, למתוח עוד קצת את יום העצמאות, שלא יעזוב אותנו כל כך מהר יום הסיפוק המגיע לנו על שפע הישגינו שהעלו אותנו מתחתית עמק הבכא לפסגות.
"כאן", תאגיד השידור הישראלי, בסרטון תעמולה לאירווויזיון, ניסה להשתמש בהומור עצמי בריא שנתקבל אצל רבים כלעג עצמי הגובל בשנאה עצמית. כי האמירה "אנחנו אולי תאבי בצע" רחוקה מלהצחיק: 'יהודים וכסף' - אין תווית אנטישמית יותר. למחברי הסרטון, מוצלח כשלעצמו, לא הייתה כמובן כל כוונה רעה. כישראלים רבים הם רק סובלים מדימוי עצמי נמוך, ויום עצמאות מתמשך מתאים מאין כמוהו לקרוא בקול גדול: זה לא מגיע לנו!
הנה, כמה סיבות - למה.
האם באו אי-פעם אנשים עם לבבות שבורים שהשאירו בתופת את יקיריהם ומשפחותיהם אל מקום שגם אותו מצאו הרוס ושומם, ושם מצאו בקרבם את הכוח לבנות משפחות חדשות, ליצור חברה חדשה, להחיות שפה עתיקה ואף להקים מדינה שהיא כגן פורח? היש עוד מדינה שבנו אותה אנשים נרדפים ומוכי גורל, ולמרות זאת היא שופעת אופטימיות ובולטת בעולם בשמחת החיים שלה?
ואיזו מדינה, שמיום לידתה נמצאה במלחמה ובמצור ונתונה לאיומי השמדה בלתי פוסקים, שמרה על יישוב דעתה והגיעה להישגים רוחניים וחומריים שלא זכו בהם ארצות שלוות ושאננות? ואיך העם הכי מנותק מן הקרקע, שלבניו קראו, והוא קרא לעצמו, "לופטמענשען", 'אנשי-אוויר' שאינם מייצרים דבר ו'מבינים רק כסף', טפילים נצחיים על כלכלות של אחרים - העם הזה המציא חקלאות מצטיינת, מניבת יבולי שיא עולמיים, שמכל עבר באים ללמוד את שיטותיה והמצאותיה?
והיכן נמצא עוד עם, שעשרות דורות נדד בעולם, בורח מרדיפות, עלה נידף ברוח, לא ידע להגן על עצמו, ותוך דור אחד היה למעצמה צבאית שבעיני שונאיו הפכה ל'סמל המיליטריזם'? במשך דורות מקל לא היה בידי היהודי, וכאן הוא הצמיח בן לילה תעשיית חימוש שגדולי המעצמות העולמיות הם בין לקוחותיה והוא משווק 'ביטחון' ואנשי ביטחון - משדות תעופה ועד לסייבר - בכל העולם. קהילה במצור, שמנתה חצי מיליון ומשהו, הכתה לפני 70 שנה אויבים שהקיפו ותקפו אותה מכל עבר כשבידיה נשק דל ופרימיטיבי ומעליה תלוי אמברגו נשק עולמי. היום היא מונה כמעט 10 מיליון ומייצרת כלי נשק מן המתוחכמים בעולם, את הטנק הטוב ביותר, "מעיל הרוח" שחולל מהפכה בלוחמת השריון, חיל-האוויר שהוא אולי הטוב בעולם.
היהודים שבו מגלותם אל תוך סביבה שקבלה אותם ברוע לב ובחוסר רחמים, בשרירות ובאכזריות לאדם ולבהמה, ושם הם הקימו שמורת טבע של אנושיות, חסד ועזרה הדדית ואף הרחיקו לכת ומספקים מים וצורכי אוכל נפש גם לאויביהם. העם היהודי בארצו, שהנוצרים אהבו לאפיין את דתו כפורמלית, קשוחה וחסרת לב, הגיש לאלפי פצועי וחולי אויבו הסורי מזון ומרפא חינם, ובבתי החולים שלו שהם מן המצוינים בעולם, מושיט אפילו למשפחות מנהיגי טרוריסטים עזרה רפואית מצילת נפשות. ובשעת לחימה הוא 'מקיש בגג' על בתי המחבלים כדי שיצילו את עצמם טרם ימוטט עליהם את הבית. הנוצרים, שקוראים לדתם 'דת האהבה', מעולם לא הגיעו למיצוי כזה של דברי מושיעם ב'דרשת ההר' שלו: "אהב את אויביך..."
ולמרות שעל חורבות ארצם מני קדם מצאו היהודים אקלים אנושי של שלטון יחיד ועריצות, מסורת של פנאטיות קיצונית וקנאות ללא שמץ של סובלנות, הם כוננו בה משטר פתוח של חרות ודמוקרטיה, ובתוך מזרח תיכון של לית דין ולית דיין וכל דאלים גבר, שתלו משטר של כיבוד זכויות האדם ושלטון החוק.
רוצים עוד?
באזור פרימיטיבי ומפגר שסבל מעזובה, מחסור ועוני, בנו משק לאומי שהגיע ל-40,000 דולר תמ"ג לנפש, מעצמת היי-טק מן העשירות בעולם. ובארץ מוכת גרענת, קדחת וכל מדווי מצרים הגיעו לתוחלת חיים מן הגבוהות בעולם ביחד עם תמותת תינוקות מן הנמוכות ומרכזי הבריאות שלהם מטפלים גם בזרים רבים.
ובארץ דלת מים, באזור ההולך ומתייבש, ישראל מפיקה מים חיים ממי הים, מוצאת מים במעמקי המדבר, מוליכה מים למרחקים ומראה בכל העולם איך חוסכים מים. על ספר המדבר הקימה נווה מדבר.
לאחר שיבשת שלמה קמה עליהם "להכרית את הבסיס הביולוגי שלהם' (אייכמן) ושליש מבניהם ובנותיהם אכן הושמד, ובעוד אויביהם היום זוממים להכריעם במספריהם ('נכה אותם ברחם!'), גילו היהודים בישראל חיוניות מופלאה והשיגו פריון ילודה מן הגבוהים בעולם, בעוד אשר פריון צורריהם בעבר ובהווה הולך ויורד.
תם ולא נשלם. ועדיין, כל מה שהישגנו צר מלהכיל את הפלא הגדול מכולם:
לפני 2500 שנה ניבאו לעם הזה -
- גלות, חורבן ופיזור בכל קצווי תבל.
- התבוללות, ולשוא: לא ימצאו 'מרגוע' בארצות הגלות.
- קיבוץ גלויות ושבות לארץ אבות.
- בשובם, ימצאו ארץ ריקה ושוממת.
את הנבואות האלה אנחנו הולכים ומגשימים אחת לאחת, תופעה חסרת תקדים בהיסטוריה ולאור זאת לא נותר אלא לשאול, האם איננו ראויים למעט יותר ביטחון עצמי? ואפילו לקורטוב של גאווה?
שופטים סוג א ואזרחים סוג ב? 
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
