הימנים הפופוליסטים צפויים לרשום הישגים משמעותיים בבחירות לפרלמנט האירופי הנפתחות היום (יום ה', 23.5.19) – אך מה בדיוק הם רוצים? עצרת בחירות מסכמת שקיימו מפלגות הימין במילאנו בשבוע שעבר העלתה, שהם רוצים מהפכה שתעדיף את המדינות על פני האיחוד האירופי. הם קולניים, הם בטוחים בעצמם – והם בלתי עקביים ברמה של פרודיה, טוען אקונומיסט.

עד לא מזמן דרשו מפלגות הימין במדינות השונות לפרוש מהאיחוד. אבל התמיכה באיחוד בקרב הבוחרים עלתה, במיוחד לנוכח הבלגן העצום של הברקזיט, ואין סיכוי למהלך דומה במדינות אחרות. בינתיים, רגשות נגד הממסד ונגד מהגרים טשטשו את הגבולות בין הימין הקיצוני לבין הזרם המרכזי. לכן הולך ועולה זרם פופוליסטי ימני חדש, המבקש להיות מתוחכם יותר ולא לצעוק סתם "בוז לאירופה". מטאו סלבאני, מנהיג "הליגה" האיטלקית, רוצה לארגן קבוצה כזאת בפרלמנט האירופי החדש.

מכאן באים הדיבורים על אירופה של אומות. האיחוד האירופי הוא לא דבר רע ביסודו, אלא רק מנוהל בידי האנשים הלא-נכונים (פקידים הדוגלים בתקינות פוליטית) למטרות הלא-נכונות (כניסה של מהגרים מוסלמים וכניעה לבנקאים חמדנים). עם האנשים הנכונים (סלבאני מתכוון לעצמו) ועם המטרות הנכונות (מתן כוח למדינות והגנת האזרח הפשוט מפני מוסלמים, פושעים, בנקאים וכדומה) – יכול האיחוד לסייע לשמור על עצמאות המדינות וביטחון תושביהן.

הדברים בעצרת נשמעו אירופיים למדי, מציין אקונומיסט. הדוברים עצמם טענו: "אנחנו לא אנטי-אירופה כפי שטוען הזרם המרכזי. אנחנו האירופיים האמיתיים. אנחנו נגד אירופה הנוכחית והאליטות שלה". לדעתם, החלפת משמרות בבריסל ויותר "שכל ישר", תאפשר לאזן בין פעילות אירופית משותפת לבין אוטונומיה לאומית.

אלא שבפועל, אנשי הימין מותירים שאלות רבות ללא מענה. למשל: אם האחדות הלאומית כל כך חשובה, מדוע תומכי "הליגה" בעצרת נופפו בדגלים של מחוזות איטליה? או: מדוע חלק מן הדוברים שילמו מס שפתיים לזהות אירופית אחידה? אם ליאונרדו דה-וינצ'י וז'אן ד'ארק הם דמויות אירופיות ולאומיות כאחד, כפי שאמרה מרין לה-פן, אזי אולי הזהות הלאומית נזילה יותר מכפי שהיא טוענת?

הסתירות התפיסתיות מוליכות לסתירות מעשיות בין המפלגות השונות, ממשיך אקונומיסט. האם שמירה על הלאום משמעותה יותר משמעת בתחום הסחר (עמדת סלבאני) או פחות (עמדת לה-פן)? האם הקמה של "מצודת אירופה" בתחום הביטחון, בה צידדו רוב הדוברים, אין משמעותה יותר איחוד יבשתי ופחות ייחוד לאומי? האם לאומנים השותפים בניהול מדינותיהם לא הופכים להיות חלק מהאליטות נגדן הם יוצאים? ומה עם לאומנים המוכנים למכור את האינטרסים של ארצותיהם למדינות אחרות, כמו רוסיה למשל?

חוסר הבהירות בשאלות הללו מוביל לאמת העירומה: אפילו מבחינתם של הלאומנים, מדינת הלאום היא רק אידיאל אחד מתוך כמה. זהו אידיאל יחסי, מעורער ומבולגן. לעיתים, עליהם להמיר אותו ברעיונות אחרים כדי לקדם את האינטרסים שלהם. לעיתים יש חשיבות גם לשכבות אחרות של זהות וכוח.

ללאומנים של אירופה יש דרך להתחמק מדיון במורכבויות כאלה: הם מסיטים את הדיון לרמה האישית. סלבאני זכה למחיאות כפיים רמות; שמותיהם של אנגלה מרקל, עמנואל מקרון ואחרים הובילו לקריאות בוז. סלבאני אף הקרין במהלך נאומו את דיוקנאותיהם של אישים שלדבריו קידמו את רעיון מדינת הלאום: יוחנן פאולוס השני, מרגרט תאצ'ר, שארל דה-גול – תוך התעלמות מהסתירות הבסיסיות שברשימה הזאת.

אקונומיסט מסכם באומרו, שכל הסלט הזה יכול להוביל להצלחה בבחירות לפרלמנט האירופי, אבל כאשר יצטרכו לממש אותו – זה יהיה הרבה יותר מסובך. למפלגות הימין יש דעות שונות בנוגע לרוסיה וסין, בנוגע לחלוקת המהגרים בין מדינות אירופה, בנוגע למדיניות הסחר והתעשיה, בנוגע למדיניות הגבולות של האיחוד ובנוגע לברקזיט. לכן, הסיכוי ליצור בלוק ימני בפרלמנט הבא הוא נמוך. הלאומנים יגלו מהר מאוד, שחוסר היכולת שלהם זהה לזה של אנשי הזרם המרכזי.