עברו להם מעל לחודש ימים מאז הבחירות, ונדמה שכאילו חלפה לה שנה. לפי כמות ההודעות שקיבלתי לטלפון לפני הבחירות מכל המועמדים, מול הכמות של הודעות שאני כבר לא מקבל מאף אחד, נדמה לי, שאולי שכחו אותי. אני יודע שאין לי מה להרגיש ככה, כי אני באמת חשוב לכל המתמודדים, אבל מה קרה מאז שנגמרו הבחירות? איש לא מתקשר אליי ואיש לא מדבר איתי בשיחות מוקלטות.
אריה דרעי לא בא ובנט כבר לא מצלצל. מה היה לנו מאז הבחירות שהיו ביום 9.4.19?
אם נשפוט לפי הנשמע בתקשורת, מתברר שחוץ מאירוויזיון לא קרה כאן שום דבר אחר. מדובר באירוע אירופי בקנה מידה עולמי, שהביא לארץ כמה עשרות אלפי תיירים ולהקות וזמרים משלושים מדינות זרות. אומנם רבים מהמלונות בישראל התאכזבו לגלות שאין דורש לחדר במחיר בית. ומצד שני, ההילולה במירון הביאה כחצי מיליון איש וזה בלי שיגייסו לשם את
בר רפאלי או את מדונה במיליון וחצי דולר ודגל פלשתיני, מתנה של תורם כזה או אחר. בקיצור, קצת פרופורציות.
אני רוצה להתמקד לכמה רגעים, ב-מה יקרה אם תשאלו את הצד השמאלי במפה החברתית פוליטית בישראל, על מירון מול אירוויזיון? הם יראו בזה דווקא נקודה רעה, עוד הוכחה לכך שישראל הולכת להיות קרובה יותר לאירן מאשר לאירופה. תשאלו את השופט אליגון שבתור נשיא בית המשפט המחוזי בבאר שבע לשעבר, חשב שמה שבאמת חשוב בטקס יום העצמאות, זה לא דיון בנושאים משפטיים או לאומיים, אלא דווקא כיסויי הראש של לינור אברג'יל. מילא הייתה לה רעלה או כאפיה אבל כיסוי ראש? השם ישמור. לאחרונה שוחחתי עם מישהי שעוברת תוכנית פרטית להכשרה יוקרתית למנהלים במגזר הציבורי. כיאה לתוכנית כזו, הם דאגו לבחור מועמדים שמזכירים את הבחירה של מועמדים לתוכנית ריאליטי. אז נכון, כולם שם בעלי רקע אקדמאי גבוה, אנגלית שוטפת וסיפורי חיים מעלפים. במילים אחרות, כל הדרישות שאני מניח שלא הייתי עובר אותם.
וכמו בכל תמונה, צריך לא מעט צבע. אז יש דתי (תורן) ערבי (תורן) מזרחי (תורן) מתנחל (תורן) ומתנחל מזרחי ברסלבי (תורן), כל השאר סתם אשכנזים שמאזנים את המצב. במסגרת הפעילות נדרש כל משתתף להביא עימו פריט בעל ערך רגשי עבורו. אחד הביא חנוכייה והשני הביא תמונה. הנציג הערבי בקבוצה הביא איתו מפתח גדול. "זה המפתח של בית סבי וסבתי שגורשו מביתם במלחמת העצמאות ולשם הם רוצים לחזור עד היום". הדוברת עימה דברתי התרגשה מאוד מהסיפור הזה. מיותר לציין שאף אחד מאלו שישבו שם לא חשב לומר לו משהו אחר חוץ מהבעת אמפטיה וסימפטיה. אלו דברים שדומים מאוד לתשובה אותה נתן
אחמד טיבי לקראת יום העצמאות האחרון, כשנשאל ליחסו ליום העצמאות. "זה יום האבל שלי על העם שלי" ענה.
ואני מאמין לו. בכל זאת חבר כנסת, משכורת של שלושים וחמישה אלף שקלים בחודש, דובר מעל כל במה אפשרית כדי להשמיע את דעתו. כמה גרוע יכול להיות עוד מצבו? הרי אם חלומו היה מתגשם, והייתה כאן ממשלה פלשתינית, אין ספק שגם שם היו יושבים חברי כנסת יהודיים שהיו ממררים בבכי על גורלם ויוצאים בצורה גלויה נגד המדינה בה הם חיים.
ואני התם, שלא התקבל עד כה לשום תוכנית מנהיגות או מנהיגות חינוכית או מנהיגים צעירים. שאלתי את הדוברת עימי שאלת תם. זה הרי ברור שאם למשפחה שלו לא הייתה נכבה, זו הייתה הנכבה שלנו. ויש לי הרגשה שאם זו הייתה הנכבה שלנו, היא הייתה רק בכיוון אחד - לכיוון הים. והנכד שלנו לא היה זוכה לשבת בקבוצת מנהיגות חינוכית פלשתינית, כשסביבו קבוצת אנשי חינוך ערביים דומעים, מקשיבים לסיפורו על אותה משפחתו היהודית שגורשה מביתה.
מה גם, שבשנת 48' המטרה הייתה די ברורה. מחיקת הישוב היהודי בארץ, ובהוראת המנהיגות הערבית לא מעט תושבים ערבים עזבו כאן כדי לאפשר לצבאות ערב לסיים את העבודה. אז למה אני אמור להתרגש מיום נכבתו (ככה אפשר לקרוא לזה?). הדוברת לא אהבה את השאלות שלי. "אתה מפספס את העניין המרכזי" אמרה ולא הוסיפה. טיעון מנצח ששום גבר לא יכול לעמוד מולו. משם המשיכה איתי לוויכוח אודות תפיסותיי הדתיות ועולמי הדתי והחשוך ומשם לא שמעתי ממנה עד כה. יותר קל לבכות על נכבה של עם אחר מאשר להבין את היהודים שחושבים קצת שונה ממך.
