נתניהו סולל לקובלנץ דרך הביתה

כדי לקבל את ההסבר המדויק לחוסר האיזון המשווע שהיה בשידורים, מה שקובלנץ צריך לעשות הוא לצפות בשידורי חטיבת החדשות של התאגיד לפני הבחירות.

בכמה ראיונות שהעניק, התפאר קובלנץ שהוא אדם בעל סגולות מיוחדות. לכן להערכתי הוא יבין ביתר קלות, עד כמה חמורה הייתה התנהלות התאגיד בתקופה שלפני הבחירות. אם קובלנץ יצפה בשידורים, הוא יופתע לגלות עד כמה הוא לא השתמש בסמכותו כעורך ראשי כדי לאזן אותם.

מי שצפה בשידורי התאגיד בטלוויזיה לפני הבחירות לא יכול היה שלא להתרשם, שהקו של שידורי התאגיד היה לתקוף בקביעות את ראש הממשלה. נוצר לפעמים הרושם שכל מי שמוכן להתבטא נגד ראש הממשלה הוזמן לאולפני התאגיד.

אין זה סוד שראש הממשלה הביע את חוסר שביעותו מדרך ניהול התאגיד. למנכ"ל אלדד קובלנץ ברור שלו ניתן היה להחליף אותו - זה היה נעשה מזמן. ככל שהדבר תלוי בנתניהו, זמנו של קובלנץ בתפקיד שאול.

הקו שאומץ לכאורה במשדרי החדשות בתאגיד נועד למטרה ברורה, להביא לכך שאם ראשי התאגיד יודחו או שתקציבי התאגיד יקוצצו, יוכלו ראשי התאגיד לטעון שהדברים נובעים מביקורת על ראש הממשלה, ומכך שהתאגיד מגלה עצמאות עיתונאית, כפי שמצופה מתאגיד שידור ציבורי עצמאי. במקרה כזה יפתחו ראשי התאגיד ככל הנראה במסע ציבורי, יחד עם מתנגדיו של ראש הממשלה, ועם אמצעי תקשורת נוספים שאותם הם ינסו לגייס למאבק. המילים "חופש עיתונות" ו"זכות הציבור לדעת" הן ססמאות שנשמע כנראה הרבה.

מה שלא יספרו לנו ראשי התאגיד הוא כיצד הם התנהלו בתקופה שקדמה למערכת הבחירות, ואיך הם ויתרו, לכאורה מרצון, על סמכותם לפעול לכך שהשידור הציבורי יהיה באמת שידור ציבורי מאוזן והגון, ולא רק למראית עין.

ראשי התאגיד יזדרזו להציג עצמם כאבירי חופש העיתונות, למרות שכפי שתגלו בהמשך, חופש עיתונות הוא לא דבר שתאגיד השידור הציבורי יכול להתהדר בו.

קובלנץ מתחיל להבין שהוא לא יוכל לשלם בקרוב את שכרם של הטאלנטים, ששוכנעו לערוק לתאגיד מהערוצים המסחריים. הם באו לעבוד ב"כאן", לאחר שהובטחו להם גם שכר גבוה וגם ביטחון כלכלי.

המדינה תשלם לתאגיד ככל הנראה רק שישה מיליון שקלים, עבור הוצאות הביטחון של האירוויזיון, בעוד שעלות ההוצאה הכוללת תגיע ל-130 מיליון שקלים. ההכנסות יגיעו כנראה ליותר מעשרים מיליון שקלים. את שאר ההוצאות ייאלץ התאגיד לשלם בפריסה ב-15 השנים הקרובות.

לקובלנץ לא יישארו הרבה ברירות. הוא ייאלץ לקצץ בהוצאות, ולכן הוא הזדרז להודיע שעליו לקצץ ביצירה הישראלית המקורית. קובלנץ מתוחכם מאוד. הוא יודע שהודעה על קיצוץ ביצירה הישראלית תקפיץ את היוצרים, והוא מצפה שהם יעשו עבורו את העבודה, ויביאו לכך שהממשלה תגדיל את השתתפותה במימון התאגיד, אבל זה כנראה לא יקרה.

לא ברור האם קובלנץ הזמין מכתב מהיוצרים, או שהיוצרים כבר מבינים שעבודה הם לא יקבלו אצל קובלנץ. מה שברור: היוצרים, שהם הנפגעים העיקריים בשלב הראשון, יפתחו במאבק. הם פנו במכתב לקובלנץ וליושב-ראש התאגיד גיל עומר, ודרשו הבהרות באשר לקיצוץ המתוכנן, אבל שני ראשי התאגיד לא יודעים בעצמם מה צפוי. במכתבם הם מזכירים לקובלנץ, שחוק התאגיד קובע השקעה של 200 מיליון שקל בתכנים בערבית, ועוד 200 מיליון בתוכניות הילדים. הם גם מזכירים שהם אחראים על פרנסתם של 5,000 איש, שמהוויים שוק תוכן טלוויזיוני שפרנסתו תלויה בהפקות מקור.

קובלנץ לא יוכל לעשות הרבה למען היוצרים. את החודשים הקרובים הוא ייאלץ כנראה להקדיש גם למלחמה על הישרדותו האישית כמנהל התאגיד, וגם על התאגיד עצמו, שכבר עכשיו ברור שאין שום סיכוי שיצליח לשרוד, ללא סיוע כספי דחוף מצד הממשלה.

לממשלה אין כוונה לשים אפילו שקל אחד בתאגיד השידור הציבורי. מבחינתה מדובר בכסף אבוד. הצעד הטקטי של הפסקת הפקות המקור ישחק לידי הממשלה. היא תוכל לטעון שערוץ ממלכתי שלא דואג לתוכן מקורי ישראלי שמפרנס אלפי משפחות, כפי שקובע החוק במפורש, אינו בעל זכות קיום. במקרה כזה נשמע שוב ושוב את הטענה שהתאגיד אינו ממלא את חובתו ואת ייעודו, להוציא 260 מיליון שקלים לשנה ליצירה מקורית ישראלית כפי שהוא מחויב בחוק, ולכן אחת דינו להסגר.

בממשלה יהיו מי שיחזרו על המנטרה שנועדה להדוף לחץ ציבורי, לפיה שידורי הטלוויזיה של תאגיד השידור הציבורי זוכים לצפייה זעומה של אחוזים בודדים, בהשוואה לערוצים המסחריים. לכן אין צורך בערוץ טלוויזיה ציבורי, שלא זוכה לצפייה אבל עולה למשלם המיסים הון תועפות.

במדידות הרייטינג האחרונות התברר שמגיש תוכנית ליל שבת של התאגיד ירון דקל, לא מספק את הסחורה. הרייטינג של "חדשות השבוע" הסתכם ב-2.4 אחוזים, מה שמאפשר לראשי התאגיד לערוך כנס צופים בתא טלפון ציבורי.

יהיו גם מי שיחזרו וישאלו, האם עדיף לממן שידור ציבורי כושל עם צופים מעטים, על פני הפניית מיליוני שקלים לרכישת ציוד רפואי שנחוץ למשל לקריית שמונה, שבה יש חדר מיון קדמי שדורש ציוד רפואי נוסף.

זה לא הסוף, אם יבצע ראש הממשלה נתניהו את תוכניתו לקצץ שליש מתקציב התאגיד, זאת תהיה מכת מוות לתאגיד השידור הציבורי. במקרה כזה תספוג גם חטיבת החדשות של התאגיד, שתקציבה 160 מיליון שקלים, מכה קשה שלא תצליח להתאושש ממנה.

חטיבת החדשות לא תוכל במקרה כזה לבצע מטלות בסיסיות של סיקור שוטף, שלא לדבר על כך שלא יהיה לה כסף לשלם לטאלנטים, ששוכנעו לערוק מערוצים אחרים. הטאלנטים החדשים, שלא ברור איך האוצר אישר את העסקתם, זוכים לשכר גבוה פי כמה מעיתונאי חטיבת החדשות, שמקבלים היום הרבה פחות ממה שקיבלו בעת שהועסקו ברשות השידור.

בעוד ראשי התאגיד מציגים עצמם כשוחרי חופש העיתונות, מתברר שהתמונה לעיתים קרובות שונה לחלוטין. שלא כמו בתקופת עבודתם ברשות השידור, שבה הציעו העיתונאים כתבות, התהפכו עכשיו היוצרות. העורכים בתאגיד כאן הם אלה שמציעים בדרך כלל את הנושאים לכתבות, ורק חלק מההצעות שמציעים הכתבים מתקבל. אם כך הם פני הדברים, נוצר לכאורה מצב שההנהלה היא זאת שמכתיבה את סדר היום הציבורי, כשהכתבים העיתונאים הם לא יותר מאשר קבלני ביצוע.

במקרים רבים נפגע חופש היצירה גם משיקולים שאינם עיתונאיים, כאשר הכתבים נדרשים לאשר טקסטים שכתבו עם העורכים, שמכניסים תיקונים, או משלבים טקסטים שאינם רלוונטיים בהכרח לכתבה, במטרה שתשרת את המסר אותו הם מבקשים להעביר.

לכל מגלגלי העיניים שיטענו שזה בדיוק תפקידם של העורכים, נאמר זאת: הדוגמאות שבידי אינן מותירות ספק, שלא מדובר בעבודת עריכה נטולת אינטרסים. לפני מספר שבועות הכינה אחת מכתבות התאגיד כתבה לתוכנית מוצאי שבת של התאגיד, שבמסגרתה היא נלוותה לאיתן כבל, שרואה את דיוני הכנסת בכנסת הנוכחית רק מהבית.

הכתבה העלובה הייתה לא יותר מתשדיר שירות לעסקן שעמד בראש ועדת הכלכלה. חוץ מאיתן כבל, גיבור הכתבה, שחזר על אמירותיו השדופות, לא היה בה חדש. חנפנותה של הבמאית הזכירה יותר את "יומני גבע" בשנות השישים בקולנוע, ולא יצירה עיתונאית שראוי לשדר בתאגיד שידור ציבורי. אלא שבמקרה הזה לא ברור האם חנפנותה המוכרת של היוצרת היא שהביאה לשידור כתבה רדודה, שטחית, נעדרת אמירה ציבורית ומלאת חנופה, או שזאת הייתה דרישתם של מנהליה של היוצרת, שעברו על הטקסטים טרם שידורם, כמו גם על הכתבה לפני עריכתה ולפני שידורה, והכניסו בה שינויים ותיקונים, כדי שתחניף ליושב-ראש ועדת הכלכלה הפורש.

מי שישאל מה הערך העיתונאי של הכנת כתבה על עסקן שלא נפגוש בכנסת הנוכחית, ימצא את התשובה בתרומתו של כבל להקמת התאגיד החדש, וגם בהגנה שהעניק לתאגיד ולראשיו בישיבות ועדת הכלכלה.

כבל אינו לבד. התמורה שהוא קיבל זעומה יחסית. צריך לקוות שהוא לא יזכה ב"מצנח זהב" בדמות מתנה מראשי תאגיד השידור הציבורי, שתתבטא בהגשת תוכנית רדיו או שאולי הוא ישובץ כחבר פאנל קבוע באחת מתוכניות הרדיו של התאגיד.

מינויים לא עניינים אינם דבר יוצא דופן בתאגיד. ח"כ לשעבר יגאל גואטה מש"ס, שלא היה יכול להמשיך בתפקידו בכנסת העשרים, לאחר שסיפר שהשתתף בחתונת אחיינו, שנטייתו המינית אינה מקובלת על ראש ש"ס אריה דרעי ורבני התנועה, נאלץ להתפטר מהכנסת. אבל אל דאגה. גואטה הפך בן לילה למגיש של יומן הערב של קול ישראל, וגם של תוכנית אישית שמשודרת בכל יום שישי. בקרוב גם תחל התוכנית "האזרח גואטה" בכיכובו בערוץ כאן 11.

לא ברור מדוע זכה גואטה, שמונה על-ידי השר לשירותי דת לראשות מנהלת בית העלמין ברקת, לקבל גם תוכנית אישית, ולהפוך גם למגיש חדשות. השאלה המתבקשת היא מי נתן את ההוראה להעסיק את גואטה בתאגיד? והאם ההחלטה אושרה גם על-ידי הגופים הציבוריים של התאגיד, כמו מועצת התאגיד למשל.

המקרה של גואטה אינו חריג ואינו יוצא דופן בתאגיד. ראשי התאגיד שצברו כוח רב, לא מרגישים צורך לתת הסברים לאיש, ונוהגים כאילו התאגיד הוא רכושם הפרטי. קחו למשל את מינויו של לי-אור אברבך, סמנכ"ל חטיבת הרדיו, שמונה למעשה לתפקיד מנהל הרדיו.

אברבך, שהוא מומחה לענייני תקשורת מטעם עצמו, מוכר בתאגיד כמי שמתנהל כטווס ומלא בעצמו מרוב חשיבות. הוא היה כתב התקשורת שסיקר מטעם העיתון גלובס, את רשות השידור, את הטלוויזיה החינוכית ואת הקמת התאגיד. קודם לכך הוא שידר תקופה קצרה ב"רדיו דרום".

הסיקור העיתונאי החריף, הביקורתי, המושחז והבלתי מתפשר שבו נקט אברבך, כאשר הוא סיקר בעבר גם את רשות השידור וגם את הקמת התאגיד, תוך שהוא מקפיד הקפדה יתרה שלא לשמש "כתב חצר", זיכו אותו בכבוד לשבת על כסאם של חנוך גיבתון, משה חובב, חגי פינסקר, נקדימון רוגל, גדעון לב-ארי, ומנהלי רדיו נוספים שהיו ממעצבי השידור העברי. לי אין ספק שרק ועדת איתור עניינית ומקצועית, שלא ניתן להשפיע עליה, יכולה לבחור במועמד כה ראוי לתפקיד כל כך מרכזי.

אני משוכנע שאם יום אחד תתגשם הנבואה ונזכה בתחיית המתים, קיים חשש שגיבתון, חובב, פינסקר, רוגל, ולב-ארי יקומו מקברם וכאשר הם יגלו מי ממשיך דרכם, הם יתקשו להמשיך בחיים רגילים, בעקבות הלם תרבותי, כשיגלו שאברבך ולא אחר ממלא את מקומם.יותר מזאת, הם יתקשו להבין או להשתכנע, מה השיקולים הציבוריים שהביאו את קובלנץ, עומר ושאר חברי ועדת האיתור, לבצע מינוי שהוא לא יותר מבדיחה.

המינוי הזה לבדו מוכיח שקובלנץ עושה בתאגיד כבשלו, ומפגין שיקול דעת לא ראוי ולא ענייני. קובלנץ אינו נותן הסברים לאף אחד. הטענה שהושמעה בשעתו שלא היו מועמדים ראויים יותר לתפקיד היא בדותא.

בקרב פורשי רשות השידור היו מועמדים ראויים פי כמה, בעלי ניסיון רדיופוני מוכח, שהוועדה יכולה הייתה לפנות אליהם ולהציע להם את התפקיד גם כאשר הם בחרו שלא להתמודד ביוזמתם.

צ'יקו מנשה, המועסק בתאגיד בתפקיד בכיר הרבה פחות, הוא מינוי ראוי אלפי מונים מאברבך, שיכול להתאבק בעפר רגליו של מנשה, שהוא בעל רקורד וניסיון מרשימים. אברבך, שהוא לא יותר מקוריוז, לא יגיע אליהם בשלושת העשורים הקרובים.

נראה שכישוריו של אברבך מרקיעי שחקים. אחרת קשה להבין איך במקביל לסיקור הטלוויזיה החינוכית בגלובס, הוא זכה לקבל ממי ששימש בעבר כמנהל החינוכית אלדד קובלנץ גם את הגשת התוכנית "סוגרים חשבון", שהייתה מגזין כלכלה ששודר בחינוכית. לא ברור מה כישוריו הכלכליים של מר אברבך, שהביאו את אלדד קובלנץ להציע לו את התפקיד. למיטב ידיעתי אין לאברבך כישורים כאלה.

בעניין הזה תהיה לאלדד קובלנץ בעיה לא פשוטה, אם הוא ייאלץ ציבורית להסביר את המינוי. אברבך, שמתוקף תפקידו אחראי היום על תחנות הרדיו הלא-חדשותיות של קול ישראל, הוא האיש האחרון שיכול לשמש דוגמה לכפופים לו בענייני אתיקה או ניגוד עניינים. אברבך, שהטיף מוסר לכולם במאמרי דעה נפוחים ונבובים, שפרסם ככתב תקשורת בגלובס, עשה בדיוק את שהטיף לאחרים לא לעשות, מה שמלמד בעיקר על תפישתו על ערכיו.

ראשי התאגיד יודעים שוועד העיתונאים הנוכחי לא מתקרב בכוחו ובעוצמתו למה שהיה בעבר בימיה הגדולים של רשות השידור, ולא נראה שהם מתרגשים במיוחד מאיומים על עיצומים שבהם ינקוט הוועד. ראשי התאגיד הזדרזו להוציא דוא"ל לעובדים ובו כתבו בין השאר: "אנחנו עושים כמיטב יכולתנו לתת מענה בכל הנושאים כדי להגן על התאגיד והעובדים מפני האיומים מבחוץ".

לא לחינם יש מי שטוענים שחצי אמת גרועה משקר. ראשי התאגיד לא יכולים לתת מענה לעובדים בשום נושא, בעיקר כי אין להם כסף, ואת המעט שיש להם היום ספק גדול אם יהיה להם מחר. נראה שמדובר במנטרה או במכבסת מילים, שראשי התאגיד בחרו לעשות בה שימוש, כשהם יודעים במפורש שאין להם שום דרך להגן לא על התאגיד ובוודאי שלא על עובדיו.

דבריה של הסמנכ"ל החדשה לכוח אדם שכתבה לעובדים: "אין פיטורים המוניים. לא היה ולא נברא", הם לא יותר מאחיזת עיניים, והם נכונים לרגע כתיבת המכתב. העובדים לא פראיירים. גם הם יודעים שאם הממשלה לא תעביר כיסוי תקציבי, ותקצץ שליש מתקציב התאגיד כפי שהיא מתכוונת לעשות, לא יהיה מנוס מפיטורים המונים בתאגיד.

לקובלנץ ועומר אין שום דרך להגן לא על התאגיד ולא על עובדיו. הן קובלנץ והן עומר, שתפקידו לפקח ציבורית על עבודת המנכ"ל, ולא להיות חברו, משמשים סמרטוט אדום מול ראש הממשלה ועבור כל ממשלה שתקום בראשות נתניהו.

לו ראשי התאגיד שכשלו בתפקידם, ולא דאגו לאיזון שנחוץ במיוחד בשידורים ערב בחירות, היו מניחים את המפתחות ופורשים מרצונם, ייתכן מאוד שהסבל הגדול שעלול להיות מנת חלקם של עובדי התאגיד היה נחסך מהעובדים. אבל ספק אם קובלנץ ועומר, שתאגיד השידור הציבורי מהווה עבורם גם בסיס כוח, ובעיקר משמש לפרנסתם, חושבים באמת על טובת העובדים יותר מאשר על טובתם האישית.

הניסיון של כל ממשלות ישראל לקנות אחיזה בשידור הציבורי אינו חדש. במיוחד הצטיינו בכך שרי מפא"י ההיסטורית. ראש הממשלה רבין נהג להתקשר ישירות לחדר החדשות של קול ישראל, כשלא היה שבע רצון מידיעה ששודרה בחדשות הרדיו, וכך עשו קודמיו ומי שבאו אחריו.

כשהתחלתי את עבודתי בקול ישראל, לפני כארבעים שנה, חדר החדשות של הרדיו שכן בבניין הרדיו ברחוב הלני המלכה בירושלים, על יד מגרש הרוסים. אחד הרכזים הססגוניים בחדר החדשות באותה תקופה היה אפרים להב המנוח, שבשמו נקשר סיפור שהפך לחלק מהרפרטואר של קול ישראל באותה תקופה.

להב, שהיה רכז בחדר החדשות גם בתקופת מפא"י, נהג בכל פעם שהיה מגיע לעבודה לפתוח את המגירות של שולחן העבודה בחדר החדשות ולהכריז: "תחי מפא"י". למי שתהה על מנהגו הסביר להב, שלעולם אין לדעת איפה הטמינה מפא"י מיקרופונים סמויים.

כששאלתי את להב האם הסיפור נכון, הוא השיב לי ברצינות: "בוודאי. המפאייניקים מסוגלים לכל דבר".

אני לא רואה בדמיוני אף לא אחד משרי הממשלה וגם לא מחברי הכנסת השותפים לקואליציה יוצא נגד ראש הממשלה ומונע את סגירת התאגיד. איתן כבל הצעקן לא בכנסת ומחפש עבודה. כחלון מחפש כיסא, וליברמן לא יפתח חזית עם ראש הממשלה בגלל התאגיד.

לכן טובים הסיכויים שאם נתניהו יצליח להקים את ממשלתו החדשה, הוא יבהיר בדרכו לקובלנץ, שלמרות שהוא נבחר לקדנציה נוספת אין לו את מה לנהל.