ראש אמ"ן בשנים 1964-1972, שהציב את המודיעין הישראלי בכותל המערבי של טובי גופי המודיעין בעולם. השר הראשון, ודומני האחרון שהתפטר מרצונו מהממשלהחחח
בימים טרופים ואבסורדים אלו מלאו 25 שנה למותו של האלוף אהרון (אהר'לה) יריב. מענקי הדור, בלי הגזמה, שהיו למדינת ישראל בזמנו. הוא היה ראש אגף המודיעין בשנים 1964- 1972, הוא זה שהניח את היסודות למודיעין הצבאי שלנו, והוא ראשון שהציבו בכותל המערבי של טובי גופי המודיעין בעולם; הוא היה היועץ הראשון של ראש ממשלת ישראל לנושאי טרור; מי שעמד בראש המשלחת הישראלית לשיחות הפרדת הכוחות הראשונה עם מצרים אחרי מלחמת יום הכיפורים; שר בממשלת גולדה ושר בממשלת רבין הראשונה; מקים "המכון לביטחון לאומי" והיו"ר שלו עד מותו; מקים "המועצה לשלום וביטחון". אישיות בעלת שיעור קומה מוסרי וראש יהודי חכם שיחד עם
אבא אבן היה הטוב שבמסבירים שלנו ברחבי תבל, ובעיקר בארה"ב, ובקרב הקהילות היהודיות. זן מיוחד שכל כך חסר לנו היום.
ואני מעוניין להעלות שלושה נושאים הקשורים אליו ורלוונטיים לזמננו - האחד, תפקיד ומעמד ראש אמ"ן. יריב לא היה רק קמ"ן הרמטכ"ל. הוא היה גם קמ"ן ראש הממשלה, והרבה מעבר לזה: לאחר מלחמת "ששת הימים", הוא היה חבר בצוות המצומצם של מקבלי ההחלטות במדינת ישראל בתחום המדיני, הביטחוני והאסטרטגי. פעמים גם מילא תפקידים דיפלומטיים, ועמד בקשר הדוק עם שגריר ישראל בארה"ב,
יצחק רבין. הוא היה חביבה של
גולדה מאיר, ראש הממשלה. הוא זה שעמד לצידה בשיחות הגורליות עם ניקסון וקיסינג'ר אחרי מלחמת יום הכיפורים, ולמעשה היה הדובר המרכזי בהן. אחרי מלחמת ששת הימים הוא היה דמות מוכרת מאוד בציבוריות הישראלית.
וכיום, מי יודע מה שמו של ראש אגף המודיעין בציבור הישראלי? לדעתי, אחוז כמעט אפסי. המודיעין שהוא מספק הוא אדיר, וכולנו כל הזמן מדברים בשבחו ומהללים אותו, אבל הוא לא חלק מהצוות המצומצם של ראש הממשלה לקבלת החלטות אסטרטגיות ברמה הלאומית. הוא "פונקציונר", אחרים יקראו לזה "פקיד" במערכת.
מהיכן נובע ההבדל הזה בין מעמדו של יריב לבין מעמד של ראש אמ"ן בעשורים האחרונים? לדעתי הסיבה היא שבעידן של יריב, הוא, כמו רבין, כמו בר לב, היו חלק בלתי נפרד מהאליטה הפוליטית, בשר מבשרה. יש לכך יתרונות ויש לכך חסרונות שלא כאן המקום לדון בהם. לא כך הוא המצב בדור האחרון, לחלוטין לא. גם לכך יש יתרונות וחסרונות. מה עדיף? כל אחד ושיפוטו, מה שברור הוא שאז הייתה דמוקרטיה מסוג אחד, והיום יש דמוקרטיה מסוג קצת אחר.
השני, יריב היה השר הראשון שהתפטר מרצונו החופשי מתפקידו כשר ההסברה בממשלת רבין, בינואר 1975. מה שמעניין הם הנימוקים להתפטרות: ראשית, משרדו לא יכול היה לתפקד כי כל שר הפך למסביר, והיו הרבה גופי הסברה; שנית, הממשלה לא טיפלה ביוקר המחיה שעלה ועלה, לא טיפלה בפערים החברתיים והזניחה את עיירות הפיתוח; לא הייתה לממשלה מדיניות לגבי הנושאים המדיניים הבוערים, שהחדש שבהם היה ההתנחלויות; ומעל לכל הייתה אכזבה גדולה מרבין: לא היה לו חזון, לא הביא שום בשורה חדשה, לא הכניס שום שינוי. כלום! מזכיר לכם משהו?
השלישי. יריב היה מהראשונים שקרא לדיאלוג עם אש"ף כבר ב-1974 כשר, כמובן בתנאים מחמירים, שעה שזה נחשב אז לכפירה בעיקר, חילול הקודש, איש לא קרא לו אז שמאלני ובוגד. לא בגין ולא אנשיו. הכי הרבה הוא זכה לנזיפות במפלגתו, מפא"י. כי יריב היה פטריוט אמיתי, שהגדיר עצמו קודם כל ומעל לכל כיהודי, והאמין שהמאבק שלנו הוא "על קיומה של ישראל כמדינה יהודית, מדינת הלאום של העם היהודי" (מדביו, 1970).
