בְּדֶרֶךְ יִסּוּרִים

אֶל אֶרֶץ תִּקְוָה

הַנָּתִיב אֲשֶׁר בָּחַר ה' לְהוֹלִיך בּוֹ הָעָם

וּבְצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם שָׁם מְנָאַם

לָדַעַת מִי יֶצֵא מֵעַבְדּוֹת וּמִי יִטַּמַע

וּמִי אֶת קוֹל הָאֱלֹהִים בְּסִינָי יִשְׁמַע

הַבּוֹחֵר בְּדֶרֶךְ יִסּוּרִים אֶל אֶרֶץ תִּקְוָה יִוָשַׁע וְיַשִּׂיג אֶת מְבֻקָּשׁוֹ אֲשֶׁר לוֹ קִוָּה

יַעַן כִּי הַבּוֹחֵר לְהִשָּׁאֵר בַּשִּׁעֲבוּד יֹאבַד

כִּי בָּחַר לוֹ חַיֵּי שָעָה וְוִתֵּר עַל חַיֵּי עָד

וּמְאָז עַבְרוּ דּוֹרוֹת עַד בֹּא יְמֵי הַשּׁוֹפְטִים

ימי הַקָצִיר והחלו אז לאלם הַמְאַלְּמִים

ולְהִסְתַּפֵּחַ לְיִשְׂרָאֵל הָיְתָה זוֹ אז התְּהִיָּה

כְּפִי שֶׁעשתה זאת הַגִּיֹּרֶת רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה


מפקד יוצאי צבא שיצאו ממצרים

מדובר בשנה השנייה ליציאה ממצרים כאשר כבר קם והיה שומע משה את דבר אלוהים אשר צווהו לפקוד כל זכר מעדת בני ישראל למשפחותם מבן עשרים שנה ומעלה כל יוצא צבא. איש איש על דגלו. שבט לוי לא התפקד עם אחד עשר השבטים, כי יעודו היה לשרת בַּקֹּדֶשׁ ולהנהיג את העם. למרות שנאמר כי המפקד היה ליוצאי צבא מבני עשרים ומעלה, לא נאמר כי הם נועדו לעשית מלחמה למרות הגדרתם כ"יוצאי צבא". בפרשה זו לא דובר על עשית מלחמה ולא על צבא לוחם בהמשך למדנו לדעת שזה מפקד לדעת מספר היוצאים ממצרים. לפיכך גם שבט לוי לא נפקד עם אחד עשר השבטים כיוצאי צבא ניתן להגדירו במושגי ימינו שהיה "צבא שירותים" צבא שאיננו לוחם. תפקיד לויים היה לשרת בַּקֹּדֶשׁ. תוהה רש"י ושואל: הלא כבר נמנו בצאתם ממצרים מה טעם מצא למנותם שוב? ועונה: ה' עושה זאת מתוך חבתם (של ישראל) חמש פעמים מנאם כי הם חביבים עליו על הקב"ה. המפקד הפעם היה אחרי שנה מצאתם ממצרים לקראת השנה השנייה, כדי לסדר אופן צעידתם במדבר שזה עתיד להמשך ארבעים שנה למען יצעדו כגדודי צבא כל אחד לבית אבותיו. הם צריכים להיות ערוכים כך בלכתן במדבר בדרכם לארץ כנען לעבור דרך ארצות עמי המדבר שחלק מהם עמים עוינים לישראל, ויתכן כי יתנכלו להם, כי אז יצטרכו להיות מוכנים להלחם עד הגיעם לרשת את ארץ אבותם, ואז יגיעו אל המנוחה ואל הנחלה, ויוכלו לקים את מועדי ה' במועדם ובארץ נחלתם. אנו יודעים כי ישראל עתיד ללכת במדבר בדרכו לארץ כנען שנים רבות עד אשר ישב קבע בארץ נחלתו שהקב"ה הוועידה לו בבריתו של אברהם אבינו. ברור כי בתקופת ההליכה במדבר ישראל לא יזרע ולא יקצור ואף על-פי כן הוא יקים את מועדי ישראל והפעם עסקינן בחג השבועות המסמל את מעמד הר סיני כחג מתן תורה לישראל. כי הרי במדבר לא זרעו ישראל חטה ושעורה ולא קצר קציר חטים, הכונה היא לעתיד לבוא בהגיע ישראל לארץ כנען לכן נקרא חג "מתן תורה" שחל בתם ארבעים ותשעת ימי הָעֹמֶר ביום החמישים ב-ו' בסיון.

דור המדבר לא היה מוכן להלחם

דור המדבר שהוא דור של עבדים לא היה מוכן להלחם על כיבוש ארץ נחלתו. למעשה המרחק מדרום מצרים הגובל בארץ פלשתים הוא רצועת עזה דהיום הוא מרחק של שני ימי הליכה, אלא שהקב"ה שנה את כיוון הליכה לארץ כנען וגזר על יוצאי מצרים ללכת במדבר בצד המערבי של מצרים לכיוון ארצות מואב ומדין (כיום ערב הסעודית). דרך ארבעים שנת נדודים עד הגיעם לגבולה המזרחי של ארץ כנען עד לירדן ירחו. לפי הפרשה, כאמור, עם ישראל נמצא בחודש השני (כפי הנראה חדש אייר) בתחילת השנה השנייה לצאת ישראל ממצרים. וזה היה אחרי חטא העגל בגינו ובגין הוצאת דבת הארץ רעה על אלה שנשלחו לתור את הארץ, נגזר על ישראל לנדוד ארבעים שנה במדבר עד הגיעו לירדן ירחו. הטית הדרך של יוצאי מצרים לארץ כנען מיומים הליכה לארבעים שנות נדודים במדבר, כאמור ארבע חמשיות של בני ישראל נשארו במצרים ונטמעו במצרים, ואלה שיצאו לא היו די חזקים לעמוד בקשיים שעמדו לפניהם בדרכם לארץ, כפי שזה התברר כאשר החלו מתלוננים ומתאוננים בפנותם אל משה לאמור: הַמִּבְלִי אֵין קְבָרִים בְמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בָּמִּדְבָר מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם (שמות יד/יא). זאת כאשר נתקלו בקושי בדרכם. לכן שינה ה' את כיוון הליכתם כדי שלא יתחרטו על שהוציאם ממצרים, ולא יהיו שבים על עקבם למצרים. כך נהגו עשרה מתוך שנים עשר הנשלחים לתור את הארץ הם גם הסיתו את העם נגד משה. בגלל ריבוי התלונות של יוצאי מצרים הביאו על עצמם את גזרת הנדידה במדבר ואת הגזרה למות במדבר שנאמר: ובניכם יהיו רועים במדבר ארבעים שנה ונשאו את זנותיכם עד תם פגריכם במדבר זה ...במספר הימים אשר תרתם את הארץ ארבעים יום יום לשנה יום לשנה (שלח לך יד/לג, לד). אלוהים בראותו "עם עבדים" זה שאינם מסוגלים להלחם לרשת ארץ כנען, גזר עליהם למות במדבר ושצאצאיהם יהיו היורשים של הארץ. משראה הקב"ה לקראת הבאות בשנה השנית בחודש השני צוה אלוהים לשים את העם במסגרת, לכן צוה ה' על משה לפקוד את העם ואכן המפקד נערך ואף הוקמו המסגרות הארגוניות לפי השבטים כך: איש איש על דגלו בְּאֹתֹת לבית אבותם יחנו (ב/ב). ממזרח, דגל מחנה יהודה ובראשם נחשון בן עמינדב. מדרום, דגל מחנה ראובן ובראשם אליצור בן שדיאור ממערב, דגל מחנה אפרים ובראשם אלישמע בן עמיהוד. מצפון, דגל מחנה דן ובראשם אחיעזר בן עמישדי. ס"ה מספר המתפקדים מבני עשרים שנה ומעלה היה 603,550. לא כולל שבט לוי, אשר כאמור הוא לא יקבל נחלה בארץ ויהיה השבט שינהיג את העם ויקים "משמרת משכן העדות" ובלל זה לְנַיֵּד את המשכן. אנו כבר ראינו כי משבט לוי משה נבחר ע"י הקב"ה כנביא ואהרן נבחר ע"י הקב"ה ככהן גדול ואת בני אהרן ככהנים שנתמנו על הקרבנות ועבודת המשכן. אי-הכללת הלויים בצבא הלוחם לא שינה את המבנה שנים עשר הנשיאים, ולא מבנה ארבע המחנות שמוקמו לפי ארבע רוחות השמים סביב למשכן ולאהל העדות כשבמרכזם שם מְמֻקַּם שבט לוי. זאת התארגנות מופתית ביחס לתקופה בה מדובר, לפני יותר משלושת אלפים שנה.

לקראת חג השבועות

חג השבועות הוא אחד משלושת הרגלים שנצטוה ישראל לקרוא אותם במועדם. אשר לקביעת מועד החג בכל הנוגע לחג השבועות שמו מעיד על עצמו, די בקביעת המועד של יום ראשון דחג המצות-פסח, כדי לדעת מתי יחול חג השבועות, כלומר בתום שבעה שבועות ממחורת יום ראשון של פסח, דהיינו כעבור ארבעים ותשעה ימים ביום החמישים יהיה חג השבועות. כבר נאמר לא פעם ששלושת המועדים חלים בשלוש עונות: חג המצות בעונת האביב, חג השבועות בעונת הקיץ וחג הסוכות בעונת הסתיו. כיון שחג השבועות חל בקיץ והיבול והפרי בָּשֵׁלים נקבע כללי הקציר ואיך לאלם אלומות ולהשיל חלק לעניים. החג נקרא חג הקציר, זה מביא אותנו אל סיפורה של רות המואביה ואנו קוראים בחג השבועות את "מגילת רות" ספורה של רות מהוה דרמה כשכל פעם בקריאתה מתרגשים מחדש מתוכנה, ביחוד בקשר להסתפחותה לעם ישראל ועל דרך "גיורה" שקבל ביטוי בדברים שאמרה רות אל חמותה נעמי, בתשובה לשידול נעמי את כלתה לשוב לבית אביה במואב, אחרי מות ילדיה ובעלה של נעמי אך רותה עונה לחמותה נעמי לאמור: אל-תפגעי-בי, לעזבך לשוב מאחריך: כי אל-אשר תלכי אלך, ובאשר תליני אלין-עמך עמי, ואלוהיך אלוהי. באשר תמותי אמות, ושם אקבר; כה יעשה יהוה לי, וכה יוסיף-כי המות, יפריד ביני ובינך. נפלא לקרוא דברים אלה שמהווים הבעה צרופה להסתפחות לעמה של נעמי לעם ישראל ולקבל עליה מצוות התורה ואת אשר צוה אלוהי ישראל. הבולט כאן שההסתפחות או הגיור נעשה מאמונה ולא בגלל תועלת חמרית. ובהמשך לשמות החג מוצאים אנו כי הוא נקרא גם "חג הבכורים" שבו מביאים ראשית תבואת השדה לכהן לבית המקדש, החג נקרא גם "חג מתן תורה".הרמב"ם על אומר כי ישראל האמינו במשה רבנו לא בגלל האותות שעשה, כי הרי זה אפשר שיעשה בלהט וכישוף, הם האמינו בו, כיון שכל האותות שעשה משה במדבר לפי צורך עשאם, היה צריך לְטַבֵעַ או להשקיע את מצרים - קרע את הים והצלילן בתוכו; צָרַךְ העם מזון - הוריד לו את המן; צָמָא העם בקע להם את האבן עדת קורח כפרו - בלעה אותן הארץ, וכן שאר האותות. על-פי הרמב"ם, גם מעמד הר סיני בועד לתת תוקף אלוהי לנבואת משה. לפני מאורע גדול זה האמינו בני ישראל במשה, במעמד הר סיני וגם אחרי מעמד זה האמינו, אמונת ישראל במשה נצחית, מכאן:

כֹּל שֶׁצָרִיךְ לְהַאֲמִין בַּמַּעֲשֶׂה שֶׁעוֹשִׂים כִי מַעֲשֶׂה טוֹב וְצוֹדֵק נִתַּן לְהַגְשִׁים

לְפִיכַךְ הָעָם הֶאֱמִין בָּה' וּבְמֹשֶׂה עַבְדּוֹ לָכֵן אֱלֹהִים לִוָּהוּ וְלֹא הִשְׁאִירוֹ לְבַדּוֹ

לָחַם בַּעֲמָלֶק שֶׁפָּגַע בַּחֲלָשִים מֵהָעֹרֶף וְהָעָם לְמַעַן הָאָרֶץ אַף אֶת נַפְשּוֹ חֵרֵף

וְהוּא הָלַךְ בַּמִּדְבַּר עַד כְּלוֹת כּוֹחוֹתָיו זֶה שֶׁזִּכָּה אֶת יִשְרָאֵל בְּאֶרֶץ אֲבוֹתָיו

יָשַׁב יִשְׂרָאֵל בְאַרְצוֹ וְאֶת הַנֶּטֶל הֵרִים בְּצֶדֶק וּמִשְפָּט וּבְלֶכְתּוֹ בִּמְסִלּוֹת יְשָׁרִים

וְכֹל זוֹמֵם לְהַכְחִיד יִשְׂרָאֵל מִן הָעוֹלָם גּוֹרָלוֹ נֶחֱרַץ כַּעֲמָלֶק וְנִמְחָה מִן הָעֹולָם

וּבְהִתְקָרֵב מוֹעֵד נַשְׁבִּיעַ אֶרֶץ וְשָׁמַיִם שֶׁבְּרֹאש שִׂמְחָתֵנוּ נָשִׂים לָנוּ יְרוּשָׁלָים

שֶׁתִּשְכּוֹן רוּחַ אֱלֹהִים בַּמִּקְדָשׁ שֶׁחָרַב בָּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָהּ יַחְדָּיו בָּהּ עַמֶּנוּ יָשַׁב

נִשְׂמַח וְנָגִיל וְלִשְׁלוֹם יְרוּשָׁלַיִם נָשִׁיר כְּבִּירַת הַנֶּצַח לְיִשְׂרָאֵל לָנֶצֶח לֹא נָמִיר

נְחַזֵּק שְׁעָרֵיהָ וְהִיא לָנוּ חוֹמָה וּמִבְצָר שֶׁשׁוּב לֹא תִּנָּטֵשׁ וְלֹא יִשְכּוֹן בָּהּ עָם זָר

נָשִׁיר כְּדִבְרֶי הַמְשׁוֹרֵר שַׁבְּחִי יְרוּשָׁלָיִם כִּי חִזַּק בְּרִיחֵי שֶׁעֲרָיִךְ הַיּוֹשֵׁב בַּשָּׁמָיִם

וְשַׂם אוֹתָךְ פִקָּדוֹן בִּידֵי עַמּוֹ עַם עוֹלָם לְבַל יִטְּשֶׁנָּה וְיָשׁוּב לֶאֶרֶץ שֶׁשָׁמָּה נֶעֱלַם