בנימין נתניהו נכשל בצורה מחפירה. היו לו 42 יום להרכיב ממשלה, אחרי ש-65 חברי כנסת המליצו עליו. כל השאר – ליברמן, הגיוס, החרדים – הוא רק תירוצים. כעת נתניהו מצטרף לציפי לבני, כמי שקיבל מנדט להרכבת ממשלה ונכשל. אבל לבני הייתה מספיק הגונה כדי להחזיר את המנדט לנשיא המדינה; נתניהו העדיף לשלוח את המדינה לבחירות מיותרות, יקרות, משתקות ומזיקות.

אם באמת טובת המדינה הייתה בראש מעייניו של נתניהו, הוא היה מחזיר את המנדט לנשיא ראובן ריבלין ומפנה את מקומו בראש הליכוד. הבעיה של בני גנץ ואנשי חוסן לישראל איננה עם הליכוד בפרט ועם הימין בכלל; משה יעלון, צבי האוזר ויועז הנדל – אם לציין רק שלושה – הם אנשי ימין מובהקים. הבעיה שלהם היא אך ורק עם נתניהו וכתב החשדות נגדו. הם היו מוכנים להצטרף לממשלה בראשות ישראל כ"ץ, גלעד ארדן או גדעון סער. וגם אם לא היו מצטרפים בפועל, עצם האפשרות הייתה מובילה את אביגדור ליברמן להתפשר בתוך יממה.

נתניהו לא מוכן אפילו לחשוב על אפשרות כזאת. הוא משוכנע, שאיש מלבדו אינו יכול להנהיג את ישראל. אחרי שחיסל בזה אחר זה שורה של יורשים אפשריים, ייתכן שבטווח המיידי אכן הצדק איתו. אבל כפי שאמר נפוליאון, בתי הקברות מלאים באנשים שלא היה להם תחליף. נאחל לנתניהו עד 120 בבריאות טובה, אך האמרה הזאת נכונה לגמרי גם לגביו. אם הימין יפסיד את השלטון בבחירות הבאות, האשם מספר אחת יהיה בנימין נתניהו.

האשם מספר שתיים יהיה אביגדור ליברמן. אני לא יודע אם יש מישהו שיודע מה באמת היה המניע שלו; ייתכן שאפילו ליברמן עצמו אינו יודע, והוא נגרר למשבר חסר שליטה מסיבות של יוקרה ואגו. הרי גם הוא יודע, שגיוס החרדים רחוק מלהיות נושא מרכזי ובוודאי שלא כזה שעליו שורפים את המועדון. אירן, חמאס, תוכנית המאה של טראמפ, הגרעון בתקציב – אלו הבעיות הגדולות באמת של ישראל. גיוס החרדים נמצא הרחק-הרחק מאחור, וכפי שאני אומר שוב ושוב: זהו נושא בו המאבק הוא בנושא הלא-נכון. מה שחשוב הוא שהחרדים יעבדו, לא שיתגייסו. ואגב: היכן ליברמן החילוני ראינו – נגד החרדים; אבל היכן ליברמן הימני בנושא גיוס הערבים? למה לא שירות קהילתי לכולם? אבל זה נושא אחר.

קו מרכזי בפתרונותיו המבריקים של שרלוק הולמס הוא, שאם כל ההסברים ההגיוניים מופרכים ונותר רק ההסבר הבלתי-הגיוני – כנראה הוא הנכון. אז מה ההסבר להתנהגות של ליברמן? יש אומרים שהוא רוצה להפיל את נתניהו. אבל זמן טוב בהרבה מבחינתו היה להיכנס לממשלה, להיות שר הביטחון ולהפיל אותו כאשר יהיה כתב אישום נגדו (ויהיה כתב אישום). אפילו אם חוק החסינות ופסקת ההתגברות היו עוברים – וישראל ביתנו יכלה למנוע זאת – יכול היה ליברמן להורות לסיעתו להצביע בכנסת בעד הסרת חסינותו של נתניהו, כך שיהיה צורך רק בעוד "עריק" אחד כדי שהיא תוסר.

עמיתי יהודה יפרח העיר השבוע, שהתנהגותו של ליברמן מזכירה ספרי ריגול, בהם סוכן רדום מגיע לצמרת הממשל ומופעל כדי למוטט אותו ברגע הנכון. יפרח לא התכוון לרמוז שליברמן הוא סוכן זר; נא לזכור, שהאיש היה שר החוץ ושר הביטחון. אבל הוא צודק בכך שהתנהגותו של ליברמן נראית כאילו יש לו מניע זר ופסול. האם יש להוציא לחלוטין מכלל אפשרות שיש כאן מניע כספי? אני מאמין ומקווה שזה בלתי אפשרי. אבל אולי מישהו מוכן בבקשה לתת הסבר הגיוני?

אביגדור ליברמן דורש, בנימין נתניהו מציע, אביגדור ליברמן דוחה, בנימין נתניהו מחליט. הפארסה של השבוע, על תוצאותיה ההרסניות, הייתה במידה רבה מעשה ידיהם של שני אנשים בלבד. אז מילא ישראל ביתנו: זו מפלגה טוטליטרית השייכת לליברמן לבדו (שמתם לב מה האות שלה? ל' = ליברמן), בה כל השאר הם נושאי כליו ועושי דברו. אבל מה עם הליכוד? 34 חברי כנסת, ובהם השרים הבכירים ביותר ומי שקיבלו רבבות קולות של חברי המפלגה, נאלמו דום או שפתחו את פיותיהם רק כדי לחזור כמו תוכים על המסרים של נתניהו.

פה ושם היו התבטאויות ביקורתיות בתקשורת, אבל כמובן – לא לייחוס. איש אינו מעז לומר בפומבי משהו שיישמע כמו תחילתה של ביקורת על המנהיג. למרות שנתניהו מוביל את המדינה כולה לחודשים רבים של פלגנות ושיתוק, למרות שהוא מסכן את הליכוד והימין באובדן השלטון – אנשי הליכוד קיבלו "שיתוק פוליטיקאים כללי", בפרפראזה על הגשש החיוור. שלא לדבר על כך שלא נמצא איש שיציע את הפתרון היחיד המתקבל על הדעת: להחליף את נתניהו. וכאשר כך מתנהגים אנשי הליכוד בביתם פנימה, בל נתפלא שהם מוכנים לרמוס את עקרונות הדמוקרטיה גם במישור הלאומי.

הבחירות יתקיימו כשבועיים לפני השימוע בעניינו של נתניהו בפני אביחי מנדלבליט. לוח הזמנים החוקי גם מלמד, שהכנסת ה-22 אמורה להיפתח ממש בימי השימוע. לא נופתע אם נתניהו ישתמש בהקדמת הבחירות כתירוץ לבקשה מחודשת לדחיית השימוע, למרות שאין לכך הצדקה אמיתית. ראש ממשלת ישראל הוא תמיד בעל המשרה הקשה והתובענית ביותר בעולם, ומקורביו של נתניהו טוענים שהוא יכול לנהל את המדינה ולעמוד לדין בעת ובעונה אחת – אז לא צריכה להיות לו בעיה אמיתית להתכונן לשימוע (אותו מנהלים סניגוריו, לא הוא).

כתב החשדות נגד נתניהו עמד ברקע/במרכז הקמפיין הקודם (זוכרים? זה היה לפני חודשיים). לכאורה, אין סיבה שהשפעתו הפעם תהיה שונה – דהיינו, הוא רק יסייע לנתניהו. אך יש שני גורמים שונים. מצד אחד, אז כתב החשדות היה טרי למדי – והפעם הבחירות יתקיימו שבעה חודשים לאחר פרסומו. מצד שני, מנדלבליט נענה לבקשתו של נתניהו והעביר את חומרי החקירה לסניגורים השונים רק למחרת הבחירות, כדי למנוע הדלפות שיהוו כלי בקמפיין.

כעת החומרים מצויים מזה חודש וחצי בידי ההגנה. נכון שנתניהו הוא היחיד שקיבל את החומר על כל הפרשות, אבל מה שמצוי בידי נוני מוזס, שאול אלוביץ וסניגוריהם יכול להביך אותו קשות. הסכנה העיקרית מבחינתו של נתניהו נשקפת מצידו של מוזס, מסיבות ברורות. אל תתפלאו אם בקרוב, וביתר שאת לקראת 17 בספטמבר, נתחיל לקרוא תמלילים ואולי גם לשמוע הקלטות של הראיות והחקירות.

אם רוצים שייצא משהו טוב מהביזיון הנוכחי, הרי שצריך לעשות את המירב כדי שהוא לא יישנה. הפתרון היסודי, עליו אני חוזר ללא הרף: למנוע אפשרות של הקדמת הבחירות, או להצריך רוב של 80 חברי כנסת ונסיבות מיוחדות כדי לעשות זאת. הצורך הוא אבי ההמצאה, קבע אפלטון – ואם הצורך יהיה להרכיב ממשלה משום שזו תהיה האפשרות היחידה, תמיד יימצאו הפתרונות.

כדאי גם לחשוב על פרק הזמן המוקדש להקמת הממשלה. החוק הראשון של פרקינסון קובע, כי כל עבודה נמשכת לפי פרק הזמן המוקדש לביצועה. הוא הדגים: אישה קשישה שיש לה זמן למכביר, תבלה יום שעות בכתיבת גלויה לאחייניתה, בעוד אדם עסוק יגמור את המלאכה בשלוש דקות. בנוגע להרכבת הממשלה, החוק מעניק ארבעה שבועות ואפשרות לארכה בת שבועיים. זה יותר מדי. לכאורה, אם 42 יום לא הספיקו לבנימין נתניהו – מה ההיגיון בקיצור התקופה? כאן נכנס לתמונה חוק פרקינסון. אם היו רק 28 יום, המלאכה הייתה נגמרת או נכשלת כבר בפרק זמן זה, או שהיא הייתה מאלצת להגיע לפתרון שצריך היה למנוע את הקדמת הבחירות – הקמת ממשלה ודחייה של כמה חודשים בבעיית הגיוס.

מערכת הבחירות לכנסת ה-21 הייתה, לפחות ככל שאני יכול לזכור, המגעילה ביותר בתולדות המדינה. היו מערכות בחירות קשות, נוקבות, מתוחות, אפילו אלימות. זו האחרונה הייתה מגעילה – כי לא היה שום דיון ענייני על שום נושא, אלא רק האם את/ה בעד או נגד ביבי. וזה נעשה בלשון בוטה ורדודה, פוגענית ובריונית.

עכשיו אנחנו הולכים לסבול את כל זה שוב, במשך עוד 3.5 חודשים. זו התוצאה הגרועה ביותר של הבחירות המיותרות הללו, שמשתקות את הממשלה והכנסת למשך שנה, פוגעות באמון המשקיעים הזרים ומבזות את הדמוקרטיה. אין סיבה הגיונית להניח שמישהו יתעשת ויפעל אחרת. מי שניצח, לא ינטוש את הדרכים והשיטות שהובילו אותו להצלחה; ומי שהפסיד, יגיע מן הסתם למסקנה שעליו לחקות את המנצחים. לא עברו 24 שעות מהקדמת הבחירות, וכבר יש לנו מלחמת הכל הכל. וכך, אחרי הכנסת הקצרה ביותר, אנו צפויים לקמפיין המגעיל ביותר.