הסיפור המרתק על נידויים החברתי של שלישיית דולפינים בריף באילת- למון, שנדי ופשוש - היה יכול להיות אחד מסרטי הטבע המרהיבים והמרגשים שכבשו את בתי הקולנוע בשנים האחרונות כמו "משפחת הקיסרים" ו"כחול מופלא", הצרה היא שהעשייה של הבמאי שחר סגל מזכירה יותר יומן וידאו של אחד העובדים בריף ולא סרט קולנוע. למזלו סיפורם של הדולפינים וצוות העובדים מספיק מרגש כדי להחזיק את הסרט.
התחושה המרכזית היא ששחר סגל פשוט עלה על סיפור טוב והיה מספיק חכם כדי לתעד אותו. ההחלטה של מיה זילבר ממקימות הריף להפריד את השלישייה שלא מסתדרת עם שאר השבט ולהטיסם לים השחור שם ישוחררו אל החופשי היתה מספיק מסעירה ונועזת כדי שיהיה שווה לעשות עליה סרט.
הדולפין הוא היונק האינטליגנטי והאנושי ביותר בטבע. מהתנהגותם בסרט הם אנושיים לא פחות מבני אדם ולצערי אפילו יותר. לכן הנידוי החברתי שהשלישייה סופגת מהשבט שלהם משפיע לרעה על מצבם הבריאותי וגורם להם למצוקה נפשית. מיה זילבר, ממקימי ריף הדולפינים והמאמנת הראשית, שגידלה את השלושה מאז נולדו, יודעת שהישארותם יחד עם הלהקה עלולה להסתיים במותם, ויוזמת תהליך שבסופו השלישייה תעזוב את הריף ותשוחרר אל החופש של הים השחור ממנו הגיעו אבותיהם.
שחר סגל וצוות הצילום שלו עקב למעלה מחודשיים באופן צמוד ובלתי פוסק, מעל ומתחת למים, אחר חבורת הדולפינים וצוות המאמנים האישיים, לאורך מסע ארוך ומתסכל של פרידה ושחרור, מהריף באילת אל הים השחור ברוסיה. בעצם מדובר בסרט מסע של אם הנפרדת מילדיה, כאשר המאמנים בריף הם ההורים, ואילו שלישיית הדולפינים הם הילדים. ההורים נאלצים להעביר את ילדיהם תקופה קשה של אימונים מייסרים בדרך אל החופש הנשגב.
"אל הים השחור" נראה כמו סרט טלוויזיה אבל סיפורו ראוי להיות מוצג על המסך הגדול. חבל שהפוטנציאל של הסיפור לא מומש גם מבחינה קולנועית גם מבחינת בניית הסיפור בחדר העריכה, שהפכו את הסרט לארוך מדי. היה אפשר לקצץ בקלות עשרים דקות. גם הצילום של הסרט היה ראוי לתשומת לב גדולה יותר, הסרט מזכיר יותר תוכנית מציאות ופחות קולנוע תיעודי. למרות שפע ההסתייגויות מדובר בסרט שהורים יכולים לראות יחד עם ילדיהם בחג הפסח וגם ללמוד ממנו משהו מלבד ההנאה המובטחת. אין ספק שזה עדיף מכול סרטי הילדים שמציגים החג בבתי הקולנוע.
