הפלישתים היו יורדי ים (לא ערבים) שהגיעו מכפתור (האי קפריסין או האי כרתים) לחופי עזה. אופיים התוקפני והנחוש הקנה להם אחיזה בשטח, ולאחריה התפשטות הדרגתית צפונה עד נחל שורק, ולעיתים אף הלאה ממנו. בפלשת המקראית שכנו חמשת סרני פלישתים (מדרום לצפון): עזה, אשקלון, גת (בין קריית גת לבית שמש של ימינו), אשדוד, ועקרון (בקרבת קריית עקרון של ימינו).
שבט דן המקראי דר שנים רבות אל מול צפון פלשת, נחלה אל נחלה, ראש בראש. השופטים שלחמו בפלישתים - שמגר בן ענת ושמשון - השתמשו באמצעים יוצאי דופן כדי להכות בהם, משום שלפי הדעה הרווחת היה לפלישתים באותה עת מונופול על חרושת הברזל והם הצליחו לכפות על בני ישראל איסור ייצור כלֵי נשק רגילים. שמגר בן ענת הושיע (זמנית) את ישראל, כאשר הרג ששת מאות פלישתים באמצעות מלמד הבקר - מקל אליו מחובר וו מתכת חד ומעוקל דמוי דרבן. בעוד שמוצאו השבטי של שמגר בן ענת לא נודע, היה שמשון בן שבט דן ובמהותו גילם נזיר אלוהים מבטן, בעל כוח פיזי ועוז רוח יוצאי דופן בעליל.
מסכת עימותיו של שמשון עם הפלישתים הינה מהמרשימות מסיפורי התנ"ך, ומבליטה את ההזדקקות של ישראל לכישורי התמודדות עילאיים כנגד הפלישתים. בתוך כך הכה בם שמשון "שוק על ירך"; לכד שלוש מאות שועלים, קשר לפידים לזנבותיהם, שילחם בשדות פלישתים והבעיר את יבולם; מצא לחי חמור ובאמצעותה הכה אלף פלישתים. במעשה עורמה נקמני ריתקו העזתים את שמשון בתוך עירם בהגיפם את שערי העיר, אך שמשון חמק מהם ופרץ מהעיר המסוגרת תוך שהוא מסיר את שערי העיר עזה ממקומם ונושא אותם עד ראש ההר בפאתי חברון. לבסוף עלה בידי העזתים, באמצעות דלילה, להתישו ולהכניעו, אך הוא מוטט את מקדש דגון בעזה ובכך מת והמית אלפי פלישתים שנכחו במקום.
אולם הפלישתים לא שקטו על שמריהם. הם התפשטו בהדרגה עד שילה שבנחלת שבט אפרים והציבו חיל מצב במכמש ובגבע שבנחלת שבט בנימין. מלכם הראשון של בני ישראל, שאול, בן שבט בנימין, מרד בשלטון הפלישתים, והיה הראשון לכונן צבא סדיר לישראל. שאול הכה בפלישתים במכמש ובנו יהונתן הכה בהם בגבע. שאול הכה גם בעמון, מואב, צובא ועמלק, אך לבסוף נוצח על-ידי הפלישתים.
בעת היותו של דוד מלך בחברון עדיין שלטו הפלישתים בשטחים ניכרים מחוץ לפלשת, אך בעת מלכותו בירושלים הוא הדפם לתוך פלשת. גם כך, על-אף שמלכות דוד השתרעה ברציפות עד צידון וכללה נתח גדול בעבר הירדן המזרחי, היא לא נגסה כלל ועיקר בפלשת גופא; חמשת סרני פלישתים נותרו על מכונם.
אולם ב-770 לפנה"ס לכד עוזיהו מלך יהודה את גת ואת אשדוד בואכה יבנה, ואף בנה יישובים ומצודות לאורך נתיב חיוני שעבר בחוף הים, אם כי את אשקלון ועזה לא לכד (וכנראה גם לא ניסה ללכוד). אחיזה זו הקנתה לעוזיהו לא רק פיקוח על נמלי מוצא וכניסת סחורות, אלא גם פיקוח על חלק מדרך פלשת שבין מצרים לארץ ישראל. תודות לכך, ולשליטה שהשיג בקדש ובאילת, חלש עוזיהו על הנתיב שהוליך סחורות בין ראש מפרץ אילת לפלשת וקישר את פלשת עם ארצות חצי האי ערב, וכן על נתיבי מסחר יבשתיים שהוליכו ממצרים צפונה, אל פלשת ומעבר לכך.
יונתן החשמונאי אומנם כבש את עזה, בשנת 145 לפנה"ס, אך זאת כנציב מטעם הממלכה הסלווקית ולא כישות עצמאית. אולם בשנת 101 לפנה"ס כבש אלכסנדר ינאי את עזה - לאחר שנת מצור - וזאת לאחר שכבש את אנתדון (בין עזה לאשקלון), את רפיח, ואף את רינוקורורה (אל-עריש של ימינו). כעבור ארבע שנים פקד ינאי להרוס את עזה, עיר הנמל וצומת המסחר הבינלאומי החשוב, במקום לנצלה כנמל קיים, וזאת על-מנת לחנוק את המסחר העזתי על-ידי ניתוקו מן הים ובכך לחזק את כוחה המסחרי של יהודה. עם זאת נמנע ינאי מלנגוע לרעה באשקלון, שכנתה של עזה ובעלת בריתם של התלמיים, תוך שהוא שומר על קשרים טובים עם מצרים וקלאופטרה השלישית. לאחר דיכוי מרד בר כוכבא בשנת 135 לספירה, ועל אף ששטחי פלשת לא נכללו כל עיקר בשטחי המרד, שינו הרומאים את שם הפרובינציה "יהודה" ל"סוריה-פלשתינה", ממנו השתרש לרוע המזל הכינוי "פלשתינה" כתחליף לארץ ישראל.
קהילה יהודית בעזה נוצרה בשלהי תקופת החשמונאים ומאז ידעה עליות ומורדות, עד שחדלה להתקיים בעקבות פרעות תרפ"ט. בימי התלמוד אף היה בלב רצועת עזה, בין עזה לחאן יונס, כפר עברי בו התגורר התנא רבי אליעזר בן יצחק, איש כפר דרום. כפר דרום המחודש, ועמו גוש-קטיף, יצרו שנים רבות לאחר מכן התיישבות יהודית רחבה ברצועת עזה, ועמה גם פיגועים תכופים.
השליטים הזרים שהגיעו לעזה במהלך ההיסטוריה, החל מהאשורים וכלה בבריטים, חוו גם הם את סוררותה של העיר, מי פחות, מי יותר. כך לדוגמה, בתהליך התנצרותה של הקיסרות הביזנטית בלטה עזה כעיר שהתנגדה בצורה המשמעותית ביותר לוויתור על התרבות והדת הפגאנית, ורק בכוח הזרוע של השלטון המרכזי בביזנטיון הצליחה הנצרות להתבסס כדת השלטת בעיר. בדומה ספגו הכוחות הבריטיים שתי תבוסות מרות בעזה ב-1917 לפני שהצליחו לכבוש את העיר מידי העות'מאנים במהלך איגופי.
במלחמת העצמאות הצליח הצבא המצרי להתקדם לאורך החוף צפונה עד אשדוד, שם נבלם ונעצר (בגשר עד הלום). מבצע יואב הדף את הצבא המצרי חזרה דרומה והשיב, באוקטובר 1949, את השליטה לישראל באשדוד ובאשקלון, כאשר רצועת עזה נותרת בידי המצרים. כתום מלחמת העצמאות קיבלה מצרים בהסכמי שביתת הנשק את רצועת עזה לשטחה, אך לא ראתה בה חלק ממצרים והשליטה בה ממשל צבאי נוקשה.
ב-1967 (כמו גם ב-1956) כבש צה"ל את הרצועה מידי המצרים, אך על מבואותיה הדרומיים של העיר עזה ניטש קרב קשה שהוכרע לאחר יום לחימה. עזה שימשה כמפקדה הראשית עבור כוחות צה"ל שהחזיקו ברצועה בין השנים 1967 ל-1994. להוציא את גל הטרור של 1970-71, שדוכא על-ידי כוחות הביטחון בניצוחו של אלוף פיקוד הדרום דאז
אריאל שרון, נהנתה הרצועה משקט יחסי עד פרוץ האינתיפאדה בדצמבר 1987. באביב 1994, כתוצאה מהסכמי אוסלו, העבירה ישראל את השליטה במרבית הרצועה, ובכל תושביה הפלשתינים, לרשות הפלשתינית שהוקמה באותה עת, ו
יאסר ערפאת, ראש אש"ף ששלט ברשות החדשה, קבע את מפקדתו בעזה. בקיץ 2005 פינתה ישראל באורח חד-צדדי את גוש-קטיף על כל תושביו (וכוחות צה"ל שאבטחו אותם), ושנתיים לאחר מכן השתלט חמאס בכוח על הרצועה. בתגובה הכריזה ישראל על הרצועה כ"ישות עוינת".
ב-12 השנים שחלפו מאז, חלו ברצועת עזה תמורות רבות. אך הגרעין הקשה (או שמא הגלעין הקשה) המאפיין את האזור מימים ימימה משחזר, מן הסתם ללא משים, דבר-מה עמום, ועם זאת כה נהיר ורב-השלכות, מתוך עברה של הרצועה אל תוך ההווה.
