בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
מה מביא סופר ומשורר צעיר להכריז כי אין לו כוונה לכתוב יותר אחרי שלושה-עשר פרסומים, אותם פרסם בכוחות עצמו, ובתוכם רומנים, ספרי שירה, ספרי סיפורים, וספר אחרון שהוא פואמה אוטוביוגרפית, כעדותו? אבל כך ערן בדינרי מצהיר: לא אכתוב יותר ● אני מביא כאן שלוש התרשמויות קצרות, בנות שורות אחדות כל אחת, משלושה ספרים שלו שראו אור, ומספר שורות מתוסכלות
|
לטבוע בזרות [צילום: נתי שוחט/פלאש 90]
|
|
|
|
|
|
עד שהירח יתמלא ערן בדינרי הוא מוסיקאי וסופר ועל כך בעיקר הוא כותב בספר זה, בו ארבעה רומנים קצרים על אמנים, שבמרכזם, לאורך מאה עמודים, משתרע "עד שהירח יתמלא", הסיפור המרכזי בספר, שמכיל ארבעה סיפורים ושמעניק לספר את כותרתו. ברומן קצר זה הוא מביא לנו תיאור של שוטטות מתוסכלת של מי שמחפש תכלית, לאחר שהתפרסם זה עתה ספרו הראשון והוא תוהה ומר נפש בגלל הדממה שאחרי. נראה שכוחו של בדינרי בהיצמדות לדמות הראשית ותיאור כל פרט של מעשיה, בכתיבה איטית, ברורה ומדויקת, בנושאים ובנופים שברור כי אלה מוכרים לו היטב. על האהבה הזו אני מדבר אחרי עשר שנות שקיעה בכתיבת ספרו הראשון, נופלת על דיוויד כרעם ביום בהיר ביקורת באורך חצי שורה של גדול המבקרים, הפוסלת אותו באחת וללא רחמים. הוא מנסה להתייחד עם כאבו בפאב שהוא מכיר, אבל שם אומר לו מנגן ג'ז מבוגר: "אם הנגינה שלי גרמה לך לשכוח איפה אנחנו, אז אני באמת עושה מה שנועדתי לעשות". הלא כך גם הכתיבה, האמנות בכלל? בייאושו הוא נוסע לברלין כדי לטבוע בזָרוּת ומרבה לשוטט בה, בימיה ובלילותיה, ברחובותיה ובפינותיה עד שהוא מתייגע. ואולי כוחו של הספר, הכתוב בקצב שאינו מרפה בתיאורי הנופים האורבניים שבו, ובשוטטות הרבה שאינה אלא מסע לחיפוש הנפש ומעלה בי מצעירותי גיבורים אני ואנדי מקדואל כמו סרט-נואר אפל של פעם, כך מתגלגלת "הפואמה האוטוביוגרפית" של בדינרי, צינית ומתגרה בחיי עצמו, ולרגעים הזכירה לי את הסופר פיליפ רות בטיעוניו המרירים על החיים. הנה שורות מעטות: לכתוב סיפור אוטוביוגרפי זה להיות יורד ים עם רטייה על העין. אם סופר טוען שהוא נאמן למקור - שימשיך לשפשף את הזין. לכתוב סיפור אוטוביוגרפי זו לכל היותר חוויה חסרה הזיכרון שנראה צלול כמו ראי הוא בסך-הכל עיבוד של פשרה. וזאת למה? כי, הוא אומר גם, "...אהבה היא לפעמים רק / מחשבות." וככל שזה נכון, או לא, זה עדיין סיפור שיש בו כאב, מתגרה, מאתגר, לא פחות מהאמירה כי "השירים מנצחים / כשהמשורר נוחל תבוסה". אודה שרק שלושה מספריו אותם הצגתי למעלה קראתי והבאתי לכאן את התרשמותי הקצרה מהם, ואודה עוד, ששלושתם ריתקו אותי בסגנונם המיוחד והקצבי, וכי האמירה שלו בסוף ספרו האחרון, הפואמה האוטוביוגרפית שלו, כי לא יכתוב יותר, הכאיבה לי. זאת החלטה קשה ומייסרת ואיני בטוח שיעמוד בה, כי זה מאבק עצמי קשה. אבל כך או כך הצהרה מעין זו מעוררת מחשבות, ובוודאי הוא כי כואב המצב שגורם לאמן לא לעסוק באמנותו. כל זה בא מסיבה שאני מאמין שאינה תלויה בו, מסיבה שנכפתה עליו רגשית - באוויר העכשווי שמכביד על הנשימה, באווירה שנוצרה בשנים האחרונות ובמציאות שמקשה על פרסומו של ספר, שחונקת את שיווקו, שמעלימה כמעט את קיומו, מצב שהולך ונעשה לא מפרגן ולא תומך באמנים ברוב המקרים. אני יוצא בהנחה שיש עוד במצבו, שיש גם אחרים שמתלבטים בשאלה האם לכתוב או לא, שטורחים טרחה גדולה בפרסום יצירתם וזאת כמעט לא רואה את מדפי חנויות הספרים ולא נשזפת לעינם של קוראים אפשריים, לעומת ספרים אחרים שזוכים בכך ולא תמיד מן העניין, וכמה חבל שכך.
|
|
ערן בדינרי: "עד שהירח יתמלא", הוצאה עצמית, 2017, 290 עמודים. ערן בדינרי: "על האהבה הזאת אני מדבר", הוצאה עצמית, 2019, 112 עמודים. ערן בדינרי: "אני ואנדי מקדואל", הוצאה עצמית, 2019, 64 עמודים.
|
|
תאריך:
|
11/06/2019
|
|
|
עודכן:
|
11/06/2019
|
|
יוסף כהן-אלרן
|
|
|
כותרת התגובה
|
שם הכותב
|
שעה תאריך
|
|
1
|
|
א. וינשטיין
|
11/06/19 11:14
|
|
2
|
|
יוסף כהן אלרן
|
11/06/19 14:19
|
|
3
|
|
יוסף כהן אלרן
|
4/07/19 22:48
|
|
שנאה של אדם לזולתו, ולא משנה אם בגלל זהותו המינית או דעותיו הפוליטיות, היא דבר שאינו יכול לבוא בשום אופן לביטויי שנאה מילוליים או פיסיים. החברה בימינו אינה צריכה להכיל התפרצויות כאלו בכל מקרה. לא כאן ולא שם. הצגת "פרויקט לאראמי" בבית צבי היא אירוע דרמטי חשוב בעלת תובנות וערך מוסף ענק. בכך שבמקרה זה, התיאטרון נוטל על עצמו להאיר את עיני הקהל לעובדות היסטוריות בעלות השלכה רחבה, ולפרשן. זאת, בהקשר למקרה שחולל סערה באמריקה ב-1998 כשהסטודנט ההומו נלקח ליער, עונה, והוכה עד למותו, רק משום זהותו המינית. מה שמזכיר את שנות השישים במאה שעברה, כשהשנאה לכושים בארה"ב הייתה כה עזה, עד ששוטרים נאלצו ללוות ילדה כושית קטנה בהליכתה לביה"ס, כדי לשמור על חייה. מה שהונצח בציורו האלמותי של נורמן רוקוול, שהפך לסמל לתקופה. וכן, כפי שנצפה בסרט "מיסיסיפי בוערת" על רצח 3 פעילי זכויות האדם והעלמת גופותיהם.
|
|
|
מפת המדינה שלנו עוברת שינוי משמעותי בעקבות כוכב שהגיע השנה לבקר בבית השותפויות והתדמית של המדינה ולא יניח לכולנו עד אשר יקרה השינוי המיוחל שחלקנו הגדול מקווה שאכן יגיע.
|
|
|
לכבוד החג הקרב ובא, להלן סקירה קצרה על סוגי החלב ומשקאות המהווים תחליפי חלב.
|
|
|
למשפט העברי יש הרבה מאוד מה לומר בכל תחומי החיים המודרניים, לצד עמידתו על עקרונות יסוד מוסריים תרומתו הגדולה ביותר לחיינו יכולה להיות תרבות הדיון שלו
|
|
|
הצגת "געוואלד: יידישע אונטערוועלט" מתמקדת בבית מרזח שחלקו העליון מוקדש לשתיה, מוזיקה, והתחתון - לבורדל. הבעלים (ישראל טרייסטמן, הצבר הוותיק בלהקה) היה פעם חזן, ועשה הסבה מקצועית, רק ע"מ שיוכל להביא ישועה לבנו הרך, מה שקרה מאוחר מדי. העוני והמצוקה שהיו מנת חלקם של היהודים בגולה, גרמו להם להתדרדר לפשע. אך התמונה שמעלה הצגת היידישפיל, אינה עצובה, אלא מצחיקה בסיטואציות, בסיפורים וברוח העליצות השורה עליה. היא רוויה שירים עממיים מוכרים יותר ופחות, סיפורים על הפושעים הנודעים של אז, עליהם כתבו יצחק באבל ב"סיפורי אודסה", מנדלי מוכר ספרים, שלום עליכם ובשביס זינגר.
|
|
|
|