אתמול והיום עברתי אחת החוויות המשמעויות ביותר בדרכי הרוחנית. נסעתי לפסטיבל מטולה, כי הזמינו אותי לקרוא שם שיר.
לא כל כך רציתי לנסוע, כי ראיתי את עצמי מרוחקת כבר לגמרי מהאנרגיה שיש שם, שהיא בעיקרה אנרגיה של תחרות ושל אגו, האנרגיה ששולטת בעולם הזה בכלל, ובפרט בעולם הספרות והשירה. אבל בכל זאת נסעתי.
היה לי קצת קשה כי בבוקר עבדתי כל הזמן על רשימות הרפואה שאני מכינה עבור המרכז לקבלה. אנחנו מתפללים על אנשים חולים ויש ממש נסים כתוצאה מהתפילות האלה, אנשים ממש מבריאים.
היה לי אפילו ממש קשה להתלבש. לבשתי בגדים מאוד יפים, חליפה של דורית שדה ממשי, שמלה ארוכה ועליונית מאותו בד, משי שחור עם הדפסי עלים אדומים, התאמתי לזה נעליים אדומות ותיק אדום, חפפתי את הראש, שמתי שתי מסכות של מייליס, ונראיתי מיליון דולר.
אבל לא הרגשתי ככה. קודם כל הייתה תאונה בכביש חמש, עם קורקינט ווספה, ועמדתי על הכביש בערך שלושת רבעי שעה. כמעט אחרתי לאוטובוס, וחוץ מזה איילון היה פקוק אז לקחתי נתיב חלופי וגם אז כמעט ואחרתי. הגעתי לאוטובוס ממש עם הלשון בחוץ ודפיקות לב ולקח לי המון זמן להירגע.
כשהגענו למטולה התחלתי להרגיש נורא. חסרת כל ערך, כי לא מזמינים אותי להופיע ערב שלם, אלא רק לקרוא שיר אחד. למרות כל ההישגים הספרותיים שלי, למרות ארבעת ספרי, שאמנם יצאו מזמן, אבל ערכם עומד בעינו, הוא רק משתבח עם הזמן.
שכחתי לגמרי מה שאמרתי לעצמי לפני הנסיעה, שזו עבודה על האגו, שהאור יאתגר אותי לעבוד על האגו שלי, שכחתי לגמרי מה אני צריכה לעשות, ונפלתי להרגשת חוסר הערך בגלל שלא יודעים להעריך את האור הגדול שיש בי.
אבל אני צריכה לזכור שהעבודה שלנו כאן בעולם הזה היא לעבוד על האגו, ומה שאני רוצה זה לא להיות משוררת מפורסמת אלא צדיקה. משוררת זה בתחום של
העולם הזה וצדיקה זה בתחום של העולם הבא, ואלה עולמות עם קני מידה אחרים לגמרי, ואם את הולכת לאיזה מקום ושוכחת את קנה המידה של הצדיקות ומנסה להתאים את עצמך לקנה המידה של העולם הזה זה נדון לטרגדיה. וזה מה שהיה בערך אתמול וגם הבוקר.
הרגשתי חסרת כל ערך לחלוטין, שאיש לא מכיר אותי, לא מכיר את שירתי, שאני לא שווה כלום, לא אהובה, לא רצויה, וממש חטפתי דיכאון. עם הדיכאון הזה הגעתי הביתה ועם הדיכאון הזה קמתי בבוקר. עוזי ניסה לנחם אותי ולחבק אותי, זה עזר קצת, אבל בכל זאת נשארתי מדוכאה.
עד שפתאום התחלתי לחשוב, הרי אני האור, והרי האור יכול להיכנס אלי ולהציף אותי. אז התחלתי להכניס את האור לכל מקום, לחשוב על האור ולהכניס את האור לתוך האזורים החשוכים שלי, ושוב הלב התמלא באור, וגם כל הצ'קרות, ממש לפי הסדר, מלמטה למעלה, מצ'קרת הבסיס, לצ'קרת המין, לצ'קרת מקלעת השמש, לצ'קרת הלב, לצ'קרת הגרון, לצ'קרת העיניים ולצ'קרת הכתר.
הרגשתי איך האור ממלא כל חוסר, כל פינה, עבדתי במיוחד על האזורים שחסר בהם אור, הכל התמלא באור נגוהות, וכל הדיכאון שלי והמחשבות על זה שאני לא שווה כלום עברו לגמרי.
הרגשתי אחת עם האור, הרגשתי שאני עושה את התיקון שלי, שבשביל זה באתי לעולם, למזג את הגוף עם הנשמה, ואז להיות שלמה, אחת עם הבורא.
ומה שהיה במטולה היה חייב להתרחש כדי להביא אותי למצב של מילוי האור, כי את האור אפשר לגלות רק בתוך החושך, ולכן נתנו לי את החושך הזה ביממה הזו, ביממה של היסוד של מלכות, כדי להביא לי את החושך המוחלט, החושך שייסר אותי כל הגלגול הזה, שאני לא אהובה ולא רצויה, ולהוציא אותי מהחושך הזה אחת ולתמיד, שאזכור תמיד שהאור אוהב אותי לא משנה מה, שלא משנה בכלל אם מכירים את שירתי או לא, מה שחשוב ומה שמשנה הוא הקשר שלי והחיבור שלי עם האור, עם אור הנצח, אור האינסוף, ואין לי מה לקנא באף אחד, כי יש לי אור אינסוף בתוכי.
למעשה לכולם יש אור אינסוף בתוכם, כי האור הזה קיים אצל כל אחד אבל מכיוון שהם לא מכירים אותו ולא מכירים בקיומו הם לא מתחברים אליו.
יש לי הדבר החשוב ביותר בחיים, ואני לא צריכה לרצות לאמץ אל תוכי ואל לבי את קני המידה של עולם האשליה, וליפול אל אשליית הדיכאון, אלא לראות את האמת, את האור, לשאוף להיות כל הזמן עם האור, לנהל את חיי לפי זה, ולהגיע אל אור חיי נצח בגלגול הזה, בזמן הזה, במהרה בימינו, אמן כן יהיה רצון סלה. והרגשתי כל כך טוב, הכל התמלא, הדיכאון חלף לגמרי.
והנה השיר שקראתי בפסטיבל.
השיר לקוח מתוך ספרי "ברוכה אני שעשיתי עצמי אישה", שקרוי על שם השיר שקראתי.
בְּרוּכָה אֲנִי שֶׁעָשִׂיתִי עַצְמִי אִשָּׁה
אוֹרְנָה רַב-הוֹן
מתוך הספר "ברוכה אני שעשיתי עצמי אשה" הוצאת "ביתן"
הָיִיתָ עוֹמֵד וּמִתְפַּלֵּל שָׁם לִפְנֵי הַקִּיר.
שָׁמַעְתִּי אוֹתְךָ אוֹמֵר:
"בָּרוּךְ שֶׁלֹא עָשַׂנִי אִשָּׁה".
שָׁאַלְתִּי אוֹתְךָ מַדוּעַ.
אָמַרְתָּ: "כְּשֶׁתִּגְדְּלִי - תָּבִינִי".
הִנֵּה גָּדַלְתִּי עַכְשָׁו
וַעֲדַיִן אֵינֶנִּי מְבִינָה.
הֲרֵי בְּרוּכָה אֲנִי שֶׁנַּעֲשֵׂיתִי אִשָּׁה
הֲרֵי הַדָּם הַזּוֹרֵם בִּי
הִצְמִיחַ חַיִּים חֲדָשִׁים
הֲרֵי אֵינֶנִּי טֻמְאָה.
הִנֵּה, אֲנִי מִצְטַדֶּקֶת.
הָאִם לֹא זוֹ הַכַּוָּנָה?
וְלֹא.
לֹא אֹמַר
בָּרוּךְ שֶׁלֹּא עָשַׂנִי גֶּבֶר.
אֹמַר:
בְּרוּכָה אֲנִי
שֶׁעָשִׂיתִי עַצְמִי
אִשָּׁה.
