המפלגות הממוסדות באירופה מאמינות שהן ניצחו במאבק נגד שנאת זרים. המפלגות הפופוליסטיות רשמו הישגים נאים בבחירות לפרלמנט האירופי שהתקיימו בחודש שעבר, אך המספר הכולל של המהגרים נמוך משמעותית מזה שבשנת השיא 2015. הסיבה האמיתית לכך – טוען רוג'ר בויס במאמר בטיימס הלונדוני – היא שהממשלה אימצו חלק מהמדיניות של הימין והקשיחו את הצעדים נגד מסתננים.
בפועל, לא נפתרה אף אחת מן הבעיות הבסיסיות שצצו לפני ארבע שנים. הסירות ממשיכות להגיע, וגם הטביעות נמשכות. מאז תחילת השנה עברו 1,940 את הים התיכון מצפון אפריקה לאיטליה; 350 טבעו בדרך. איטליה מסרבת לאפשר את כניסתן של סירות שמפעילים מתנדבים ועליהן מסתננים שנמשו מלב ים, והן פונות לספרד. קיצורו של דבר:
האיחוד האירופי ניסה לנעול את שעריו – אבל רק העביר את המשבר למקום אחר.
מחנות הפליטים באיי יוון עולים על גדותיהם. בטורקיה שוהים, במימון האיחוד, 3.6 מיליון פליטים מסוריה, מחציתם ילדים – אבל היא סוגרת במהירות את המחנות. לפליטים הסורים יש שתי אפשרויות קודרות: להפוך לקבצנים בערי טורקיה או לחזור למולדתם ההרוסה.
אירופה סבורה שהטכנולוגיה היא הפתרון. ניז'ר, נקודת המעבר ממרכז אפריקה לחופי לוב, זוהתה כמקום בו ניתן להשתלט על הבעיה. בסיוע האיחוד היא הופכת למאגר של מידע ביומטרי, טביעות אצבע והכרת פנים של כל מי שחוצה את גבולה. המידע הזה אמור לאפשר בסופו של דבר לשומרי גבולותיו של האיחוד למנוע את כניסתם של מהגרים בלתי חוקיים. המערכת הזו תימסר למדינות נוספות באפריקה, במטרה שהן יגנו על אירופה. ארגוני זכויות אדם טוענים, שמדובר בריכוז גבוה מדי של מידע, העלול לשמש גם נגד אזרחי ניז'ר. החשש הזה אינו מופרך, מעיר בויס, אבל זה כל מה שיש לאירופה כרגע. האיחוד הצהיר שהוא לא רוצה לאזוק מהגרים ולהחזיק אותם בין גדרות תיל.
לדעת בויס, משבר ההגירה שוב איננו משהו שניתן להתייחס אליו רק בעת מסעות הבחירות; הוא קבוע. ממשלות המערב יצטרכו למצוא דרכים להתייחס למהגרים כאל נכס, תוך סינון הנכנסים כדי לוודא שהם לא יפגעו בקהילות מקומיות קטנות. קולומביה יכולה להיות דוגמא: היא הרשתה ל-1.2 פליטים מוונצואלה להיכנס לתחומה ונותנת להם עבודה – בפרויקטים אקולוגיים באזור הגבול, במגזר השירותים בערים. הכנסתם למעגל התעסוקה מניבה תועלת לכולם, במיוחד לאיזורים התת-מאוכלסים בקולומביה.
מאחר ששיעור הילודה צונח בחלקים רבים של אירופה, המהגרים יכולים לתרום רבות אם ילמדו את השפה המקומית וישולבו בעבודה. אבל חייבים לעשות זאת מתוך שכנוע פנימי שזו הדרך הנכונה. הימין הקיצוני יוצא נשכר מן הפחד מפני המהגרים; כאשר התושבים מכירים אותם אישית, הפוליטיקה לרוב הופכת למתונה יותר. אירופה תצטרך להגיע לדו-קיום בשלום עם המהגרים, משום שהיא לא מצליחה למנוע מהם להגיע, מסיים בויס.
