מבנה ביה"ס העברי בראש פינה - הזנחה מבישה

לשפשף את העיניים ולא להאמין. ברחוב החלוצים בלב המושבה הגלילית ראש פינה, ניצב מזה שנים, נטוש שומם ובמצב מוזנח ומביש, מבנה בן כ-120 בעל ערך היסטורי רב, בו שכן משך עשרות שנים בית הספר העברי הלאומי בראש פינה (וילקומיץ), שהיה מבתי הספר העבריים הראשונים בארץ ישראל ששפת הלימוד בהם הייתה עברית.

הזנחה מבישה

ביקרתי לא מכבר במבנה השומם, צילמתי אותו מכל עבריו ונדהמתי מגודל העזובה והזנחה בו. המבנה פרוץ וכל דכפין יכול להיכנס אליו. מזה כבר, הפך בשל היותו שומם ונטוש, למשכנן של עשרות יונים השוהות ולנות בו דרך קבע. בתוך המבנה עזובה, לכלוך, צואת יונים וגרוטאות. על הבניין או במתחמו אין כל שלט מורשת המספר אודות עברו ההיסטורי המפואר של המבנה וגם אין לידו שלט המציין כי מדובר במבנה המיועד לשימור. מכאן אני מסיק בסבירות גבוהה, כי הבניין לא מוכרז באופן רשמי כבניין לשימור. הכרזה כזו על בניין היסטורי היא לעיתים תעודת ביטוח שישומר ושלא ייהרס.

השאלה שעלתה מיד בראשי למראה מצבו המוזנח של הבית ההיסטורי היא איך מאפשרים למבנה מסוג זה, שהוא כאמור בעל ערך וחשיבות היסטורית רבה, להגיע למצב מביש ולא מכובד זה.

סיפורו של בית הספר

בשנת 1885, כשנתיים-שלוש לאחר שנוסדה ראש פינה, הוקם במושבה שמייסדיה היו ברובם אנשים דתיים שומרי מצוות, בית ספר - "חדר מתוקן", שלמדו בו לימודי קודש ביידיש וכן בצרפתית. למדו בו בנים בלבד. בהמשך הורה הברון רוטשילד להרחיב את הלימודים במושבה גם לבנות וגם להוראת מקצועות כללים, זאת למרות התנגדותם של חסידי החינוך המסורתי.

ב-1889 נפתח במושבה במבנה שהוקם בסיוע הברון (ברחוב החלוצים כיום) בית ספר עברי לאומי שכונה גם בשם "בית הספר הכפרי". בי"ס זה כלל ארבע כיתות לימוד וגן ילדים. למדו בו יחדיו בנים ובנות. שפת הלימוד בו הייתה עברית והונהג בו לימוד עברית בשיטת "עברית בעברית", שבה מסבירים לתלמידים את המילים מבלי לתרגמם לשפה אחרת.

המורה וחוקר הלשון יצחק אפשטיין, מונה למנהלו הראשון של בית הספר. אפשטיין, יליד רוסיה הלבנה (1863), נשלח בשנת 1886 מטעם תנועת "חיבת ציון" באודסה לארץ ישראל יחד עם עוד צעירים שנועדו לשמש כמדריכים במושבות הברון רוטשילד, לאחר שעסק כמה שנים בחקלאות ובגינון ושימש מנהל בית ספר בצפת. בשנות כהונתו כמנהל בית הספר בראש פינה (1899-1902) יישם אפשטיין בבית הספר שיטת חינוך חדשנית לזמנו. שיטתו נקראה "השיטה הטבעית".

על-פי שיטה זו אין להעמיס על התלמידים שינון בעל פה ודקלום חומר אלא לאפשר לתלמיד ללמוד בעצמו בעזרת חושיו, בעיקר בעזרת ראיה, מעקב עצמי וניסיון. במסגרת שיטת לימוד זו הרבו התלמידים לטייל בטבע, ולמדו גם מקצועות כמו גאוגרפיה והיסטוריה. התלמידים עבדו שעות רבות בעבודת אדמה בגינה בסמוך לבית הספר, על שטח טראסות חקלאיות, כדי לקרב אותם לטבע וללימודי טבע. את השפה למדו בגיל צעיר מאוד גם באמצעות שירים וציורים. אפשטיין, כחוקר לשון לצד ההוראה, ניסה ליצור צורת הגייה ייחודית לגליל - "הניב הגלילי" המפורסם שהיו בו רק בי"תים דגושות "שבעים ושבעה זבובים מסתובבים סביב כד החלב הלבן".

הבוגרים משכילים מידי...

אחרי יצחק אפשטיין כיהן כמנהל שמחה חיים וילקומיץ, יליד רוסיה (1871), שעלה לארץ ישראל ב-1896 ולימד תחילה בבית הספר העברי במושבה רחובות ואחר כך היה מנהל בית הספר במטולה. ב-1902 החליף את יצחק אפשטיין כמנהל בית הספר בראש פינה וכמפקח על החינוך במושבות יק"א בגליל. וילקומיץ כיהן בתפקיד מנהל בית הספר בראש פינה עד יום מותו ב-1.19.

במשך 16 שנות כהונתו כמנהל בית ספר, כך מסופר בארכיון המושבה, שאף ופעל וילקומיץ להכשיר איכר נאור ומצליח הקשור לעמו ולארצו על-פי עקרונות החינוך האלה: "לפתח את הכוחות הגופנים המוסריים והשכליים של התלמידים, לקרבם לטבע ולהכשירם לעבודה. לפתח את רגשותיהם הלאומיים להקנות להם ידיעות יסודיות הדרושות לכל אדם ולכל יהודי, ללמדם להביע בעברית את כל מחשבותיהם ורגשותיהם".

שיטות הלימוד החדשניות באותן שנים של אפשטיין ווילקומיץ עוררו עניין רב בקרב מורים ואנשי חינוך ברחבי הארץ וזכו להערכה ולשבחים. אפשטיין ווילקומיץ, שהיו ממייסדי הסתדרות המורים בזכרון יעקב ב-1903 והיו ממעצבי החינוך העברי בארץ, זכו להערכה רבה כאנשי חינוך ושמו הטוב של בית הספר יצא למרחוק. בראש פינה מספרים כי בית הספר העברי במושבה נחשב טוב עד כדי כך שחיים מרגלית קלווריסקי, הממונה על המושבות בגליל מטעם יק"א, התלונן כי הבוגרים משכילים מידי ולכן אינם כשירים לעבודת האדמה...

לא הכל ראו בעיין יפה את שיטות הלימוד החדשניות והלימודים המעורבים של בנים ובנות יחדיו שהונהגו בבית הספר העברי בראש פינה. חוגים דתיים ובהם הרב קוק רבה הראשי של ארץ ישראל הביעו התנגדותם לצורת החינוך בבית הספר של וילקומיץ וטענו כי היא מנתקת תלמידים מיהדות, ממסורת ומשפת הקודש והם פנו לא פעם לפרנסי המושבה בדרישה להקים במושבה תלמודי תורה עם "מלמדים". וילקומיץ הסביר לאנשי המושבה כי בית הספר משלב לימודי מסורת עם לימודים כללים. אנשי המושבה קיבלו והשתכנעו מטענותיו של וילקומיץ ודרישתם של הרבנים לא נענתה.

בית הספר בראש פינה שימש גם כמרכז חיי התרבות של המושבה וגם של מושבות סמוכות ובהן: מטולה, משמר-הירדן ויסוד המעלה; בית הספר העלה הצגות תיאטרון אותן הפיקו, תרגמו ביימו מורים ותלמידים, פעלה בו מקהלה, ספרייה ונערכו במסגרתו חגיגות לאומיות.

משפחת שמחה ולובה וילקומיץ

שמחה וילקומיץ מנהל בית הספר במושבה ורעייתו לובה (ליבה) וילקומיץ לבית משפחת סגל, התגוררו בבית בראש פינה שהעמידו לרשותם פקידי הברון שקיים עד היום ונקרא "בית וילקומיץ". לובה אף היא כבעלה הייתה מורה ברחובות במטולה ובבית הספר בראש פינה לימדה דקדוק, תנ"ך, חשבון והיסטוריה. ותיקי ראש פינה והדברים המופיעים בארכיון יודעים לספר כי לובה הייתה פעילה בישיבות המורים בבית הספר בראש פינה ובהתוויית דרכו החינוכית הייחודית של בית הספר. לובה הנהיגה בקרב מורי בית הספר את תרבות ערב שבת. המורים התכנסו בבית הזוג וילקומיץ בכל ערב שבת ודנו בענייני דיומא בספרות ובסוגיות בתחום החינוך.

בנם עמיאסף וילקומיץ שנולד בראש פינה שינה שמו לעמי אסף, והיה לימים ממייסדי כפר יהושע, מראשי תנועת המושבים וסגן שר החינוך והתרבות בממשלת ישראל. בתם של שמחה וליבה וילקומיץ, נקראה עבריה והייתה ככל הנראה הילדה הראשונה שנקראה בשם זה בארץ. לימים נישאה עבריה למשה כרמי שהיה ממקימי בית הספר בקיבוץ עין חרוד. עבריה כרמי אף היא, כהוריה, עסקה בהוראה.

שמחה וילקומיץ נפטר בפסח, תרע"ח (1.19) ונקבר בראש פינה. על מצבתו חקוק: "שאף לגאולה על-ידי חינוך ולחינוך על-ידי עבודה". לאחר מותו המשיכה רעייתו לובה את עבודתה כמורה ומחנכת בראש פינה, ובהמשך עברה ללמד בבית ספר "גאולה" בתל אביב. היא הלכה לעולמה ב-1941 ונקברה, כך אומרים לי, בבית העלמין בכפר יהושע לא רחוק מקבר בנה עמי אסף.

סבו של "ביבי" נתניהו היה מנהל בית הספר

בראשית שנות ה-20 מונה למנהל בית הספר העברי בראש פינה הרב והמחנך נתן מיליקובסקי ( 1879 -1935) סבו של ראש הממשלה בנימין נתניהו. אביו של נתניהו בן ציון נתניהו היה תקופת מה תלמיד בבית ספר שבמושבה.

בין המורים בבית הספר בראש פינה חתן פרס ישראל על מפעל חיים לחינוך, הד"ר ברוך בן יהודה, שלימים יכהן כמנהל הגימנסיה העברית הרצליה בתל אביב. בן יהודה הוא אביה של נתיבה בן יהודה לוחמת הפלמ"ח, לשונאית וחוקרת הזמר.

מורה נוסף בבית הספר בבית הספר היה חיים קלר, יליד ראש פינה. בשנות ה-20 עבר לתל אביב ושימש מורה ומנהל בבית הספר "אחד העם". מורה נוסף בבית הספר היה אהרן טוּרקֶניץ (1873-1944) איש העלייה השנייה, ממייסדי הפועל הצעיר. טורקניץ היה סבה של נתיבה בן יהודה. בתו יפה טרוקניץ-בן יהודה הייתה אמה של נתיבה בן יהודה.

כנס בוגרים וסגירת ביה"ס

ביום ראשון 3 בדצמבר 1961, במסגרת אירועים לציון 80 שנה למושבה ראש פינה, נערך במושבה כנס בוגרי בית הספר וילקומיץ לדורותיו (75 מחזורים). בכינוס השתתפו מורים ותלמידים שלימדו ולמדו בבית הספר לאורך שנותיו ועשרות שנים לא נפגשו. מרים לוי בת ה-81, תלמידת המחזור הראשון של בית הספר, זכתה לקבל זר פרחים ענק מנינתה תלמידת כיתה א' בראש פינה. בין הבאים לכנס המורים ד"ר ברוך בן יהודה וחיים קלר, וח"כ עמי אסף בנו של שמחה וילקומיץ ממייסדי בית הספר.

בכינוס הוצגה תערוכת צילומים ומסמכים, יומני מורים מתולדות ומהווי החיים בבית הספר. לתלמידים הוותיקים אשר שנים לא ביקרו בראש פינה נערך סיור מודרך בראש פינה וההתרגשות הייתה רבה. בשעות הערב התכנסו כל הבוגרים בבית העם כדי לעלות זיכרונות מימים עברו. את ברכת המועצה הביא ראש המועצה.

ביום חמישי 11 בינואר 1968 נחנך בראש פינה בית ספר חדש ע"ש וילקומיץ במעמד סגן שר החינוך אהרון ידלין וראשי המועצה המקומית, ובית הספר העברי הישן נסגר לאחר עשרות שנות פעילות.

מתחם בית הספר מוחכר לרשת אכסניות נוער

ביוני 1969, כך דווח בעיתונות דאז, המבנה של בית הספר ההיסטורי הועבר על-ידי המועצה המקומית ראש פינה לרשות ארגון אכסניות נוער, ש"הכשירה במקום אכסניה עם 100 מיטות ומטבח". אי-שם בשנות 90 או אולי קודם לכן נסגרה האכסניה, ומאז עומד המקום שומם ועזוב. בשנת 2000 נמסר מבנה בית הספר העברי ההיסטורי וכל המתחם סביבו בהחכרה ל-100 שנים עד שנת 2100! ל"אגודת אכסניות הנוער" (אנ"א) לשם הקמת בית-הארחה גדול.

קבוצת תושבים ופעילי שימור פתחו במאבק מחאה כגד צעד זה וחתמו על עצומה בנושא שנשלחה לאביהוד רסקי ראש המועצה המקומית ראש-פינה ולחברי המועצה המקומית. בעצומה נאמר בין השאר: "נבחרי ציבור יקרים, בשנת 2000 נמסרו מוסדות החינוך העתיקים (בית הספר וגן הילדים, א.א) ל-100 שנים (עד שנת 2100!) ל"אגודת אכסניות הנוער" (אנ"א) לשם הקמת בית-הארחה מודרני ועתיר חדרים. אנו קוראים לכם להביא לדיון מחודש במליאת המועצה המקומית את החוזה עם אנ"א, במטרה לבטלו ולהחזיר את מתחם החינוך לציבור, כולל המבנים וה"טראסות החקלאיות" שסביבם. המבנים והגן שייכים לציבור בראש-פינה ולעם-ישראל - והם צריכים לחזור לציבור, כדי שנוכל לצקת בהם תוכן חינוכי ותרבותי, כפי שהיה בעבר".

נושא "הצלת בית בית הספר העברי בראש פינה" הועלה אף לדיון בוועדת החינוך התרבות והספורט של הכנסת, בהשתתפות הגורמים הנוגעים בדבר [קישור לפרוטוקול ועדת הכנסת]. לבסוף רכשה המועצה המקומית את הזכויות על מתחם המבנה ההיסטורי בחזרה מאנ"א. לא נמסר באיזה סכום. כעת הזכויות בנכס הן של המועצה המקומית.

תגובת המועצה המקומית

פניתי למועצה המקומית ראש פינה, שהיא בעלת הנכס, לברר פשר ההזנחה והעזובה במבנה ההיסטורי ושאלתי מה תוכניות המועצה המקומית שהיא בעלת הזכויות בנכס, לעשות בבניין. דוברת המועצה המקומית ראש פינה תמי שורץ שלחה אלי את תגובת המועצה ואני מביא אותה בפניכם:

" באשר לשאלותיך, להלן תשובותי:

עד לשנת 1968 שימש המבנה כבית ספר פעיל. אז נבנה מבנה בית הספר החדש במורד המושבה, במיקומו הנוכחי. הזכויות על המבנה ההיסטורי הועברו לאגודת אכסניות הנוער. המבנה שימש כאכסניית נוער עד שנסגר. פרטים מדויקים תוכל למצוא בארכיון ההיסטורי של ראש פנה באתר השחזור, שם קיים תיק תיעוד מפורט של המבנה: לפני שנים אחדות הצליחה המועצה להחזיר לידיה את הזכויות על המבנה. עלויות שיפוץ המבנה ושימורו גבוהות. בשנת 2018 אישר המשרד להעצמת אתרי מורשת סכום של 6 מיליון שקל לטובת הפרויקט, כאשר מחצית מהסכום תועבר על-ידי המשרד ואת המחצית השנייה על המועצה לגייס ממקורותיה.

מאחר ששימור המורשת עומד בראש מעיינינו, מחד-גיסא, וחסרים לנו מבני ציבור בראש פנה, מאידך-גיסא, ברור כי מבנה בית הספר ישוקם לטובת הציבור עם זיקה לחינוך ולקהילה. אנו מקווים כי נוכל לגבש תוכנית שיקום ושחזור למבנה, לגייס את התקציב ולצאת לדרך בהקדם האפשרי". עד כאן תגובת המועצה המקומית ראש פינה.