אחד העקרונות הידועים ביותר באסטרטגיה הצבאית הוא לא לבזר כוחות ולא לנסות לנהל בו-זמנית מספר מערכות עיקריות, משום שהדבר כרוך באובדן גמישות הפעולה ובשחיקה מוגברת של המשאבים, המוליכים להתשה ולאבדון. את אחת השגיאות הגדולות בתחום זה ביצע היטלר במלחמת העולם השנייה, כאשר פלש לרוסיה בטרם הכניע את אירופה כליל. אותו אדם המשיך באותה שגיאה ממש כאשר גרר כמעט ב"כוח", באמצעות פרובוקציות שונות, את ארה"ב, להצטרף למלחמה ובכך החיש את קיצו.
התבוננות בנתניהו ובהתנהלותו במשך חמש קדנציות ובמיוחד אחרי האחרונה, מבליטה שתי תופעות: התרכזות "בדברים הגדולים" והתחמקות מהניהול השוטף של המדינה וה
ממשלה. מרחב העניין שלו הולך ומצטמצם עם חלוף הזמן, לשלושה תחומים: ביטחון, חוץ ותקשורת, כאשר תחומי החברה, הכלכלה, איכות הממשל והשירות הציבורי, יחסי הפנים ואיכות החיים, נמצאים בתהליך מתמשך של שקיעה ודעיכה.
תהליכים אלה אינם חדשים, אולם ככל שחולף הזמן, גדלה אצלו "עייפות החומר" חרף כישוריו האישיים המצויינים והתהליכים הנ"ל הופכים מובהקים יותר. הקדנציה האחרונה הוסיפה למוקדי העיסוק של נתניהו את המאבק האישי בתחומי החקירות הפליליות, שהוצמדו לו על-ידי יריבים פוליטיים ומערכת משפטית שהסתאבה ואיבדה קני-מידה וכושר שיקול רציונלי ביחס למעמדה הראוי בדמוקרטיה שלנו. בניסיונה לסחוף את המדינה לעבר גישות גלובליסטיות ופוסט-מודרניות, שמאדירות את הפרט ומבטלות את משקלו של המרכיב החברתי בדמוקרטיה קלאסית טיפוסית, הגיעה המערכת לקיצוניות שאינה מקובלת יותר על רוב הציבור הישראלי. כפועל יוצא מכך, מחולל חוסר איזון זה "מערכה תרבותית", שנתניהו, כראש המחנה הפוליטי השמרני, הוא אחד מהנושאים העיקריים בעוּלה.
המאבק על דמותה ואופיה החברתי-תרבותי של מדינת ישראל כמדינת הלאום היהודי, מצטרפת לשלל החזיתות אותן נקרא נתניהו לנהל בעת ובעונה אחת. הרושם הנוצר הוא, שהאיש נמצא על סף גבול יכולת התפקד כהלכה והיעילות הנדרשת במגוון כל כך רחב של אתגרים סימולטניים. אלמלא כושרו הבסיסי, היה כושל בכך כבר מזמן.
את המאבק המשפטי של נתניהו אני רואה כמאבק כפוי, מיותר, שיוּזם על-ידי יריבים פוליטיים במטרה להתישו, להכשילו ולהדיחו מהשלטון. על-רקע ריבוי קציני הצבא בדימוס, התומכים בגלוי או באופן סמוי במאבק זה, אינני מתפלא שאחד העקרונות המובילים אותו הוא פיצול הכוחות והתשה באמצעות ריבוי של חזיתות סימולטניות פעילות.
הלכה משפטית
יתר-על-כן, אין זה מקרה ששלושת האישומים התלויים ועומדים נגד נתניהו -
שוחד, ניסיון למתן שוחד ומרמה והפרת אמונים1 - באים כולם מן התחום האפור, שבו אין נטילת כספים בפועל לצרכים אישיים, אלא
קבלת טובות הנאה כביכול, בנושאים שהפרשנות המשפטית השרירותית של התביעה או בית המשפט הם אלה שאמורים להעניק להם את
הממד הערכי הקובע.
כתבי האישום, המותנים בשימוע, ש"בושלו" נגד נתניהו על-ידי הפרקליטות, תקדימיים בכך שהם מבקשים לעצב הלכה משפטית שאינה מעוגנת בחקיקה ברורה. הלכה זו גורסת שבידי התביעה הכללית להחליט באופן שרירותי וללא חקיקה מתאימה, מתי יחסי גומלין מקובלים בין כלי-תקשורת לאיש ציבור או פוליטיקאי (ובכלל זה ראש ממשלה) הופכים מיחסים "טבעיים" ליחסים שיש בהם חשד לשוחד או הפרת אמונים.
בהעדר חקיקה מתאימה למקרים ממין זה, חסרים אנו את עמדת המחוקק בשאלה מהם הקריטריונים או הנורמות שבהתקיימם, זו חריגה מנורמה ובהעדרם אין זו חריגה מהנורמה ועל כן אינם מהווים עבירה. כלומר, התביעה ובית המשפט בעקבותיה, נוטלים לעצמם פעם נוספת את הסמכות לחוקק בפועל חוקים שעניינם נורמות מוסריות ותיחום חוקי המשחק בחיינו החברתיים. הפרקליטות חוזרת לסורה ומנסה לקבוע מסמרות חוקיות בתחום האפור שבין הסביר לבלתי-סביר במעשיהם של אנשי ציבור ומי שפועלים מולם במרחב הציבורי. עצם הניסיון "להתגלח" על זקנו של נתניהו בקביעת נורמות השמורות למחוקק, הוא חריגה חמורה מסמכות של הרשות המשפטית, עובדה המחזירה אותנו לדיון העקרוני של הפרדת הרשויות וקביעה חוקתית של הגורם המוסמך להגדיר תיחום זה.
שלושת התיקים של נתניהו תלויים מבחינה זו על בלימה, ומשום כך צריכה להתחזק עוד יותר התביעה הציבורית לקרוא את המערכת המשפטית לסדר, משמע: להטיל עליה את משמעת החקיקה ופרשנות המחוקק לנורמות הציבוריות שלנו. הנוקשות שמגלה היועץ המשפטי מול בקשות נתניהו הנוגעות להפרדה מהותית וממשית בין המערכה הפוליטית שהוא מנהל, לבין ההליך המשפטי המתנהל במקביל, אומרת דרשני.
2 נתניהו ומשפחתו נחשבים מאז ומתמיד לחשדנים ולרגישים מאוד בכל הנוגע לאמון האישי שהם מעניקים לעובדים עימהם. במיוחד נכון הדבר בלשכת ראש הממשלה ובמשרדו וכן בתפקידי אמון שכפופים למרותו באופן ישיר. במשך 10 שנותיו כראש ממשלה, כיהנו עימו ככפיפים אישים רבים, שרבים מהם לא התמידו בתפקידם. בעומס המוטל על ראש הממשלה, כפי שתואר לעיל, אנשי אמון הם נדבך כוח חשוב ביכולתו להרים את המטלה הענקית הזו. עזיבת עובדים בכירים בימים אלה, מכבידים עוד יותר על מיצוי היכולות האישיות במסלולים העיקריים בהם אין לנתניהו תחליף ממשי.
סוגיות אישיות
ראש הממשלה איננו תואר ריק מתוכן. פירושו העיקרי והמשמעותי ביותר הוא: האדם המנהיג את הממשלה, קובע את סדר-יומה ואת סדרי העדיפות בה, מנחה את השרים בעבודתם ומבקר את ביצועיהם ומנהל במו ידיו את הנושאים הרגישים, המסווגים והחיוניים ביותר למדינה בכל רגע נתון. לאור הדברים האמורים לעיל, ברור שירידה ביכולתו של ראש הממשלה לבצע כל אלה, בין אם מחמת עומס-יתר או לְחצי-השעה בהם הדחוף דוחה את החשוב, אין אפשרות להימנע מהשאלה
עד כמה רחוקים אנו מהנקודה של אובדן שליטת הקברניט על ספינתו? לצערי, איננו רחוקים מרחק רב. דומני שנתניהו עצמו מודע למצב, ובצוק העיתים הפוקד אותו, מתנהל כך שמרבית הקשב האישי שלו נתון לנושאי הביטחון ומדיניות החוץ הקריטיים ולסוגיות המשפטיות האישיות שלו. כתוצאה מכך נושאים "משניים" רבים מדי מטופלים רע עד רע מאוד. לאור הצפי שמצב זה יחריף בחודשים הקרובים, גדלים הסיכונים לתוהו ובוהו ולכשלים תופחים במערכות הפנים. מדינה צנטרליסטית מדי שהקודקוד המוביל הדומיננטי שלה הופך לבלתי זמין או בלתי-אפקטיבי, צפויה להיקלע לסדרת משברים שנזקיהם יהיו חמורים. יריבי נתניהו לא יצליחו להפיל אותו בדרכים הדמוקרטיות הרגילות. המאבק בין "ימין" לשמאל" ימנע זאת בגלל עליונותו הפוליטית המספרית של הימין. אולם רצף של כשלים מחמירים הנערמים בתחומי הפנים, עשוי לגרום לאובדן אמון בנתניהו בקרב חלק מציבור תומכיו הקבוע, והדבר יספיק להפלתו.
ככל שהניסיונות להפילו יהיו אישיים, בוטים ובלתי הוגנים יותר, כך יקל עליו לשמר את מעמדו, ומאידך-גיסא, ככל שיהיו מפתיעים, מרובים וכביכול ענייניים, יאיימו באופן ממשי יותר על המשך כהונתו. אם יחולל נתניהו הפתעה חיובית בתחומי הפנים, אחרי בחירות 17 בספטמבר 2019, יהיה מעמדו איתן יותר, ללא קשר למצבו המשפטי. אם ינהג כך, יוכל להתפנות לנושאי החוץ והביטחון הבוערים, שככל הנראה יהיו מורכבים ודחופים יותר אחרי הבחירות הקרובות. בקדנציה הקרובה יצטרך נתניהו לקבל הכרעות בכמה נושאים כבדים, שמהן התחמק במשך זמן רב והכרעות כאלה לרוב "אינן מבטיחות שקט פוליטי".
כך או אחרת, אינני סבור שנתניהו יוכל להמשיך בתפקיד רה"מ אחרי הקדנציה הבאה. אם יכין שניים עד שלושה מחליפים שיתמודדו על תפקיד מנהיג התנועה אחרי הקדנציה הבאה, ייטיב עם עצמו, עם תנועת הליכוד והמדינה. אם ינהג כך, גם יוכל לנהל את תהליכי השינוי וההחלפה ולשלוט בהם במידה רבה. אם ימשיך בדרך הנוכחית, אפשר שיופתע בעצמו מהרגע והאופן בו יתחוללו חילופי המשמרות בליכוד.
