רצח נהג המשאית אמנון ליפשיץ בכביש אילת <span style='font-weight:normal;'>[1962]</span> <br>

מאז 1956, במשך כ-5-6 שנים היה הכביש לאילת "שקט יחסית" ולא אירעו בו ככל שידוע לי, מעיון בארכיון, פיגועי ירי רצחניים. ביום רביעי, 11 באפריל 1962, בסביבות השעה 7-8 בערב, הופר השקט כאשר משאית של חברת "מפעלי תובלה" שהייתה בדרכה מבאר שבע לאילת, והובילה חומצה גופרתית מרוכזת עבור מפעל תמנע, הותקפה על-ידי חוליית מסתננים בירידה לנחל פארן בקילומטר ה-132 בכביש באר שבע אילת.

חוליית המסתננים, שמנתה כנראה 4 אנשים, הציבה מחסום של אבנים גדולות במרכז הכביש. נהג המשאית מסעוד שריקי בן 43, הבחין במחסום ובשני אנשים לובשי חאקי הקופצים מולו, הבין שמשהו לא תקין, לחץ על דוושת הגז, העביר ל"הילוך חמישי" - המרבי, זינק ופרץ את המחסום תוך שהאורבים יורים לעברו צרור יריות והצליח ממש ברגע האחרון להימלט ובכך למעשה סביר להניח הציל את חייו.

בהגיעו למחנה פארן דיווח הנהג שריקי על האירוע וכוחות צבא וביטחון הגיעו למקום וערכו סיורים וסריקות בסביבה. חולית סיור מצאה עקבות של 4 אנשים שהובילו דרומה לכיוון הגבול המצרי. כן נמצאו במקום מספר תרמילי רובים. הערכה של גורמי הביטחון הייתה כי מיקום המארב מעיד על הכנה מדוקדקת שכוונתה הייתה כנראה לפגוע באוטובוס האחרון של "אגד" הנוסע מתל אביב לאילת והעובר במקום בשעות ערב מוקדמות.

למחרת היום בו הותקפה משאיתו של מסעוד שריקי, ביום ה' 12.4.62 בשעה 3:30 אחר-הצהריים, יצאה מנמל אילת, כשיעדה צפונה, משאית מדגם "סופרוויט" נהוגה בידי אמנון ליפשיץ בן 27 תושב תל אביב, נהג "קואופרטיב תחבורה", כשעליה מטען סיבי אגבה, המיועד למפעל.

אמנון ודאי לא שיער כשיצא לנסיעתו צפונה כי תהיה זו נסיעתו האחרונה בחייו. בהגיעו בסביבות השעה 6:30 בערב לעיקול הכביש בקטע דרך שנקרא "מעלה המישר", בקילומטר ה-115 לערך בכביש באר שבע אילת, כ-20 ק"מ דרומית למצפה רמון, נורו ממארב לעבר המשאית יריות על-ידי אנשי חוליית מסתננים שארבו בצד הדרך.

המסתננים התמקמו על גבעה קטנה בצד הכביש ומטווח קרוב ירו לעבר תא הנהג ולשמשה הקדמית של המשאית הזוחלת בעליה התלולה. אמנון נפגע תחילה בידו השמאלית סמוך לכתף ואיבד כנראה את השליטה על ההגה והמשאית הסתובבה כמעט סיבוב מלא וכשפניה לכיוון אילת נעצרה. אז הגיחו הרוצחים ממארבם וירו מטווח קרוב בראשו של אמנון וביצעו מה שנקרא "וידוא הריגה".

אמנון הופתע ולא יכול היה להגיב כלל ונרצח על הגה המשאית. הרוצחים נמלטו כנראה לירדן תוך שהם חוצים את הגבול הירדני המרוחק כ-20 ק"מ ממקום הרצח. נהג של משאית אחרת שעבר במקום ואף שמע ירייה הבחין במשאית שאורותיה דלוקים חונה בצורה מוזרה משמאל לכביש. הוא התקרב למקום והבחין בנהג המשאית כשהוא ישוב במושבו רכון וראשו נשען על ההגה. הנהג הגיע במהירות למצפה רמון שם הזעיק את כוחות הביטחון שיצאו מיד למקום לסרוק את הסביבה.

גששים גילו עקבות מספר אנשים שהוליכו מזרחה לכיוון ירדן. ישראל פנתה בתלונה לאו"ם בעניין רצח הנהג וביקשה לכנס את ועדת שביתת הנשק הישראלית-ירדנית לדון בנושא. נושא רצח הנהג הועלה אף בישיבת ממשלת ישראל. בקרבת המשאית נמצאו כ-20 תרמילי כדורים של רובה. בכיסו של הנהג ובתא המשאית לא נמצאו כל תעודות ומסמכי זיהוי וסביר להניח כי הרוצחים נטלו עימם את התעודות והמסמכים כסימן שהצליחו במשימתם או למטרה אחרת. נמסר כי בגופתו של הנהג ההרוג התגלו שתי חדירות כדורים, האחת בידו השמאלית מעל הכתף והשנייה בראשו.

למקום האירוע הגיע מפקד נפת הנגב במשטרה סגן ניצב חיים תבורי (לימים מפכ"ל המשטרה) שהורה לסגור את הכביש לתנועת כלי רכב. לאוטובוס של "אגד" ובו עשרות נוסעים לאילת, שעוכב במצפה רמון עקב התקפת המסתננים על המשאית, הוחלט להצמיד כלי רכב צבאיים והוא הגיע לאילת באיחור של כ-4 שעות.

גופתו של אמנון ליפשיץ הועברה לבית חולים המרכזי בבאר שבע ומשם למכון הפתולוגי באבו כביר. מאחר שמסמכיו ותעודותיו האישיות של הנהג ההרוג נעלמו ונלקחו כנראה על-ידי הרוצחים' התבקשו בני משפחתו ובהם אמו לבuא לזהותו.
גופתו של הנהג ההרוג זוהתה למחרת בבוקר בצורה רשמית כאמנון ליפשיץ, בן 27, רווק מרחוב מעלה היסוד 32 בתל אביב.

אמנון היה דמות פופולרית ואהובה, מוקף חברים רבים ומותו היכה בהלם ובתדהמה וצער רב את בני משפחתו ואת חבריו ומכריו הרבים. הלוויתו נערכה ביום ראשון 15 באפריל 1962 ויצאה מבית הוריו ברחוב יסוד המעלה 32 בתל אביב לבית העלמין בקריית שאול, שם נטמן בחלקת הנרצחים. אלפים ליוו אותו בדרכו האחרונה.

אחותו של אמנון ליפשיץ עמליה לויטין מספרת לי כי המשפחה הייתה בטראומה רבה. עמליה, שעבדה שנים רבות כאחות בבית חולים בלינסון, מספרת לי כי אחיה אמנון ליפשיץ לא היה אמור למעשה לנסוע באותה נסיעה גורלית בה נרצח והחליף חבר טוב שהיה מתוכנן לנהוג בנסיעה זו.

חבריו לעבודה וראשי קואופרטיב "תחבורה" ציינו כי אמנון ליפשיץ היה נהג מנוסה מאוד ואחראי. הוא נהג יום קודם לכן מלוד לאילת בהובילו מטען של מפעל "קרגל" שנועד להטענה בנמל אילת.

אמנון נולד בנובמבר 1936 להוריו אברהם ורבקה ליפשיץ. זמן קצר לאחר הולדתו התגרשו הוריו, ואמו בגלל קשיים כלכליים, העבירה את אמנון למוסד לילדים יתומים דיסקין בירושלים שם למד בחידר לימודים תורניים. לאחר הגירושים נישאה אמו של אמנון רבקה לבית משפחת שכטר ליהודה לויטין, שעבד שנים רבות ברכבת ישראל והיה מנהל בתחנת רכבת "בית הדר".

בתחילת שנות העשרה לחייו עבר אמנון להכשרה בקיבוץ גשר-הזיו ואחר כך לאלומות. בשירותו בצה"ל שירת בתפקיד חבלן. בהמשך עבר בצבא קורס נהגי תובלה ובמלחמת סיני עסק בהובלת נשק במרחבי סיני. תפקיד זה דרש מיומנות רבה שכן על כלי הרכב מובילי הנשק היה לנסוע בלילות ללא אורות. אמנון התחבר ליישובי עמק הירדן, היה חבר קיבוץ מסדה ועבר לאשדות יעקב שם שימש נהג ורכש משאית בשותפות עם חבר. כן עבד גם בקבוצת כנרת.

שבועות ספורים לאחר שנרצח הקימו חבריו הנאמנים לזכרו גל-עד במקום בו נרצח ב"מעלה המישר". את הגלעד, פוקדים מדי שנה, החברים הטובים ו"תלמידיהם״, רובם, נהגי ״סמי טריילר״ מכל הארץ, שגדלו על הסיפור המצמרר והפכו אותו למורשת...

מספר על כך חיימקה אבני "בעת שאמנון ליפשיץ נרצח ב-1962 הייתי תלמיד בביה"ס החקלאי "כדורי" והמקרה השאיר בי רושם עז. את אמנון ליפשיץ לא הכרתי, אך חברתי לאנשים מופלאים, נהגי משאיות ה"סמי טריילר" בעברם ונהגי התובלה הכבדה, שחוזרים ועולים לקברו מדי שנה בקריית שאול ולאתר הגל-עד ב"מעלה המישר" בו אמנון הי"ד נרצח על-ידי "פדאיון" (מחבלים) שבאו משטח ירדן וארבו לו בעלייה התלולה של המעלה.

מוסיף חיימקה אבני: "לפני מספר שבועות, במאי 2019, שוב התכנסנו ליד הגלעד, חברים מכל קצוות הארץ, החל מקיבוץ מסדה דגניה וכנרת, מהקריות, מהרצליה, מאור יהודה, מגבעתיים ומקיבוץ יוטבתה, העלנו דברים לזכרו מהאנשים שהיו מחבריו הקרובים ונפגשו איתו עוד באותו יום מר ונמהר. חברים המתמידים כבר 57 שנים (חלקם נעזרים כבר במקל הליכה) בהנצחת אמנון ובסיפורי המורשת שהפכה להיות כחלק בלתי נפרד מנהגי חברות התובלה.

חיימקה אבני מבקש לציין כי ה"רוח החיה" מאחורי מפעל ההנצחה המתמשך וראוי להזכירו, הוא משה בר מימון, לשעבר נהג סמי טריילר בחברת "אילת קווי תובלה" שעבד על הקווים הארוכים הנ"ל.