הסיוט של כל הורה הוא שיום אחד יגלה שהילד שלו נפגע מינית. הפחד התהומי והקמאי שאופף אותנו, חייב להוביל לאמפתיה להוריה של הילדה המסכנה שנאנסה ושחייה נהרסו בגיל שבע בלבד. אך האמפתיה הזאת, והתקווה שהם יצליחו לסייע לבתם למצוא את הכוחות ולשקם את חייה ויצליחו לשקם את חייהם שלהם, אינה סותרת את החובה של כולנו להפיק לקחים מן הסיפור, ומן העובדות שידועות עד עתה.

רבים כל כך - ברשתות החברתיות ובמערכת הפוליטית - נתלו באופן מיידי בזהותו הלאומית הפלשתינית של הנאשם בתיק, כאילו אין פדופילים באוכלוסייה היהודית בכלל והחרדית בפרט. אך את הקשב שלי לכדה עובדה אחרת: הוריה של הילדה התמהמהו במשך לפחות שבועיים מרגע הדיווח שלה על האונס ועד שהגישו תלונה. אולי משום שמדובר במגזר בו לא מדברים על מין ובוודאי שלא על עבירות מין, אולי בשל חוסר אמון במשטרה. אבל לא משנה למה.

העובדה הזאת היא לא פחות מדרמטית, משום שהמשמעות שלה היא שקרוב לוודאי שאין בתיק הזה ראיות פורנזיות, ומשום שיכול להיות שבהשתהות הזאת בדיווח פגעו ההורים באפשרות לאתר באופן מדויק את האנס ולזהות אותו ואת מסייעיו. בשל כך ובשל חורים נוספים שמסתמנים בתזה שהוצגה בכתב האישום, ובניגוד לכל הפרסומים בנושא שכבר הרשיעו את הנאשם בזירה הציבורית, מדובר בתיק משפטי לא פשוט להוכחה.

לכך חייבים להוסיף, שכל התמהמהות של הורים לטפל בדיווח של ילדיהם על פגיעה מינית, משהה את הטיפול הנפשי שהילד כה זקוק לו. גם דפוס פעולה שכזה - אם באמת לא בוצע שום טיפול בתווך שבין האונס הנורא לבין התלונה למשטרה - הוא לכאורה רשלנות הורית. חובתנו כהורים, אם חלילה אנחנו נחשפים לזוועה ולסיוט הגדול ביותר של החיים שלנו, היא להתעשת במהירות ולפעול.

אבל נראה לי שגם הבעיה המשפטית החמורה שנגרמה ככל הנראה בעקבות ההשתהות בדיווח, לא תשנה למגיבים האוטומטיים. הם כבר הרשיעו בדעתם את האיש והחליטו שהמניע לכך הוא לאומני. הבוקר כתבה האגודה לזכות הציבור לדעת, גוף ביקורת תקשורת ימני, שבעוד העיתונים ישראל היום, ידיעות אחרונות ומעריב הקדישו את כל השערים שלהם לכתב האישום - הדגיש עיתון הארץ את העובדה שאין ראיה למניע לאומני בתיק. "מה אתם לומדים? שרעש ציבורי עובד, ושיש עיתון אחד שחשוב לו להגן על האג'נדה יותר מאשר לזעוק על חומרת המעשה", כתבו בדף הפייסבוק שלהם.

אלא שדווקא במקרה הזה - עיתון הארץ צודק לחלוטין עובדתית. אין שום ראיה לכך שהיה כאן מניע לאומני. אין שום ראיה - בין היתר, כי כלל לא ברור שהנאשם הפלשתיני, שמכחיש את שנטען נגדו, הוא שביצע את המעשה, וזאת משום שהחקירה נפגעה מתחילתה באופן שמנע כנראה לקיחת ראיות פורנזיות.

בדיוק כמו שלא הפריע לשר לביטחון פנים, גלעד ארדן, לפמפם את הנרטיב שלפיו התקרית שבה יעקוב אבו אל קיעאן נורה על-ידי שוטרים בכפר אום אל חיראן הייתה ניסיון דריסה על-רקע לאומני, למרות שלא היה בדל ראיה לכך, כך זה לא מפריע לו גם היום לעשות זאת. ולעזאזל העובדות.