ערך האהבה כיסוד לשרידות

סיפורו של הילד מומיק/שלומיק (אוריה ג׳ורג׳י הכובשת כל לב) בילדותו, על-רקע השמעות ברדיו על מחפשי קרובים ששרדו את השואה, וכל המושגים שקלט, כמו "החיה הנאצית" גרמו לו להקדיש את כל מעייניו לבירור מה כוונתם, ומה היה "שם". כבן ל-בלה, אם חרדתית, אוהבת וחמה (נעמי כהן הכה נוגעת ללב), הוא זוכה לקבל מידי האח של הסנטוריום (איתי אלעל) את סבו פגוע הנפש, אנשל (אלון פרבר הכה עז ביטוי ומרשים במשחקו הנוקב), וכל מה שנובע מההתייחסות של הילד ואמו לזקן האומלל שאינו מכיר אף אחד. פרבר מרשים לא פחות מזה גם בחלקה השני של ההצגה כ-ברונו, דמות דמיונית המשלבת סופר נודע שנעלם, ומושגים של התת מודע.

הסצינה הפותחת, בה כלולות כל הדמויות המדגימות שורדי שואה במצבם העגום וקורע הלב, כל אחד ואחת בסוג אחר של פגיעות - סצינה סוריאליסטית זו היא אחת מרבות המשתלבות בחיפושי הילד וטביעתו בים החוויות העזות שהוא קונה למראה המחשת המושגים אותם הוא שואף להבהיר לעצמו, כילד. כך גם הסצינה בה כלוב החיות במרתף ביתו של מומיק, שמתוכן מומיק רוצה להוציא את "החיה נאצית" היא סצינה מופלאה בביצוע מדהים במיוחד של "העורב" (עידו גולן רב היכולות, שבהמשך מגלם את מומיק בבגרותו), החתול המיילל בביצועה המרגש של רינת בנאי ועוד חיות. סצינה המצטרפת לאלה הגורמות להתעלות ההצגה לרמה הסוריאליסטית ולסחוף עמה את הצופים.

בין הדמויות האופפות את מומיק, מצוי גם הצמד של הבעל יפה התואר טוביה (עדיאל אריאל, שבהמשך אף שר בקולו הנעים) ואשתו הכה שופעת רגש ומכמירה גיזלה (רינת בנאי המצוינת, המעולה), יאלי ווייס כ-גינזבורג, עופרי פוקס כ-ציטרין, וכולם כאחד מגלמים דמויות שונות בחלקו השני של המחזה. מה שמדגים את הקשת הרחבה של יכולת כשרונות השחקנים הכה נפלאים.

השפעת טראומות השואה על בני הדור השני והדור השלישי, נמשכת גם אל תוך החלק השני של המחזה. כאן בולט עוד יותר אלמנט התנועה, שכבר בחלק הראשון מהווה נדבך כה חשוב בהופעת הדמויות. בחלק השני, שתי דמויות (יאלי וויס ונעמי כהן) אופפות את הגיבור מומיק (עידו גולן שהפליא בחלק הראשון כעורב), שעדיין לא השתחרר מהטראומות גם כשהוא כבר נשוי ואב לבן. התנועה שלהן מרחפות כנימפות-מים, בעוד הוא מחפש את ברונו החבוי בתוכן כצדפות - תמונה שאף היא נוטלת חלק סוריאליסטי במחזה, שוויזואלית כה חזק ומרשים עוד יותר מהטקסט הפיוטי של גרוסמן שהשחקנים מבטאים כה ברור, מה שנדיר ביותר בקרב שחקנים במחוזותינו, בין אם בבתי הספר למשחק שלא מקדישים לכך די תשומת לב, ובין על הבמות המקצועיות, שם, בפרט בקטעי הצעקות שהתיאטרון הישראלי כה רווי בהן.

השילוב של המוזיקה המקורית שכתבה ומבצעת על הפסנתר על הבמה נעה ריצ׳קה המחוננת, ושיר הפרטיזנים שמושר בחלקו, מעניקים צבעים נוספים ומעצימים את האימפקט של המחזה על הצופים. כך גם עיצוב החלל והתלבושות המאד מאוד מרשימות של תרצה ש"ץ, התאורה המכוונת כה היטב של זכי קוואסמי, ואביב אבגי ראוי לשאפו מיוחד על עיצוב התנועה, שחלקה במשחק רב ביותר, ובזכותה הצלחת ההצגה.

לבשמת חזן יש לאמור: "בישמת את ההצגה". הבימוי הכה יצירתי שלה יוצק חיים חדשים לספר שיצא מקרביו של הסופר, אך נוגע לכולנו, בין אם הם נצר לשורדי שואה, או צברים שרק שמעו עליה בבגרותם. ולשחקני המחזור המסיים השנה - מחזור ל׳: שאפו לכולכם. כי כולכם מחוננים, ותהיו מסד לדור חדש ומשובח של שחקנים ישראלים.

יש לקוות שההצגה תמשיך לעלות לטובת אוהבי התיאטרון ולטובת הנוער הבוגר ובעל הדמיון, שיהיה פתוח לגישה כה חדשנית לנושא הכאוב.