מעניין אם וכמה ישראלים העלו על דעתם כי בסוף השבוע שעבר הם היו עלולים להימצא במצב מלחמה בלי אזהרה מוקדמת כתוצאה מהתקפה אמריקנית על אירן. כך בדיוק קרה ביום הכיפורים של 1973. זה עלול היה להתרחש לא מפני שישראל עשתה או לא עשתה משהו להתגרות באויביה. זה עלול היה להתרחש בגלל מבצע צבאי של ידידתנו הגדולה מעבר לאוקיינוס. אילו זה התרחיש הזה היה יוצא לפועל קשה לעלות על הדעת כי מישהו בממשלת ישראל הנוכחית היה מאשים בכך את היושב בבית הלבן. מנגד, העובדה כי המבצע נמנע ברגע האחרון עשויה להתקבל אצל תומכיו באמריקה וגם בישראל כהוכחה שלמרות דימויו הפומבי טראמפ הוא איש שקול דעת שאיננו שש ללחוץ על ההדק.
אלא שהמציאות היומיומית לא מאששת הבחנה זו. דווקא אירוע זה שכאמרו פסע היה בינו לבין התפתחויות דרמטיות מאוד במזרח התיכון, מלמד כיצד נשיא ארה"ב מקבל החלטות הרות גורל שבמקרה זה עלולות היו לסחוף את ישראל למערבולת שלא בטובתה. לא היו מועילות אז הצהרותיו החוזרות ונשנות של ביבי נתניהו כי אנו מוכנים להתמודדות מול אירן. תגובתו הראשונה של טראמפ להפלת המל"ט האמריקני הייתה כי אירן עשתה משגה גדול ברמזו כי תבוא תגובה צבאית הולמת. הוא איים כי במקרה של מלחמה אירן תושמד והורה להכין את התקיפות תוך שהוא מתודרך מה המחיר בנפגעים באירן. בעוד ההכנות בעיצומן שינה את הטון: "אם אתם רוצים לדעת את האמת, קשה לי להאמין כי זה היה מכוון.
אני חושב כי מי שעשה את זה (ירה את הטיל) יכול היה להיות מישהו רפה שכל וטיפש". כך בלא כל הוכחה טראמפ פירש את האירנים. 150 ההרוגים היו ההסבר שלו לביטול התקיפה. לדבריו, המחיר לא היה פרופורציונלי לאבדה האמריקנית. אלא שבלא משים הוא הוכיח כאן כי או שהוא לא אמר אמת או שקבלת ההחלטות שלו לוקה בדברים בסיסיים או בסבירות גבוהה, שזה גם וגם. שאלת המחיר של פעולה צבאית אמורה להופיע בראש הרשימה בתהליך קבלת החחלטות. אלא שאצל טראמפ הדימויים קובעים. וכך, כדי לא להצטייר לחלוטין כחלש אופי על ביטול התקיפה דקות לפני ביצועה הוא צייץ כי הטיל סנקציות נוספות על אירן, עובדה שהתבררה כלא נכונה. הוא גם ביקש מחברי קונגרס להתראיין בטלוויזיה ולהגן עליו.
אבל בכך לא הסתיימה החד גדיא; לאחר שהאירנים הודיעו כי הפילו את המל"ט כי חדר לשטחם אבל לא פגעו במטוס אחר כי היה מאוייש, שינה טראמפ מהקו התוקפני לטובת קו פייסני בהכריזו כי הוא מעריך את גישתם ההומנית של האירנים ואפילו הביע רצון לסייע לאירן להפוך ל-great again ולהיות ידידים כמו פעם. כלומר, על אלה שיומיים קודם איים להשמידם. אבל כדי לא להצטייר כנמר של נייר מקומט - הדבר האחרון שטראמפ יכול להרשות לעצמו - הוא עיגל את הפינות בהכרזה חדשה כי הסנקציות החדשות שהטיל בסוף השבוע ולא היו, הוא מטיל בראשית שבוע זה. וכל הקרקס הזה מתרחש לפני עולם צופה ומשתאה הרואה את האיש של המעצמה החזקה בעולם, בעיני עצמו בוודאי, המחליף דעות ועמדות כזיקית בתוך שעות ולעתים אפילו דקות. ורק לחשוב על יועציו הקרובים ביותר המתקשים לעקוב אחרי נשיאם.
עד כמה שזה נראה ונשמע אבסורדי, זה קו פעולה המאפיין את טראמפ בזירה הבינלאומית. בתחילה הוא מציג עמדות קשוחות ובלתי מתפשרות המתחלפות בהנף יד, או מוטב במקרה זה בהנף לשון, לגישות עמומות בלתי ברורות עד לשינויי כיוון קיצוניים. ברור שאלה מקרים המטרללים את מערכי הממשל האמריקני הנאלץ למגינת ליבו לחזות במופעי הקרקס של הנשיא בלא לדעת מה יהיה המהלך הבא. כמובן זה משפיע גם על כל הזירה הבינלאומית שאיננה יכולה להיות בטוחה עם נשיא שדעותיו ועמדותיו משתנות חדשים לבקרים. זה מה שקרה עם האגז הקשה,
קוריאה הצפונית: קודם איומי השמדה, אחר כך מפגשי פיסגה עם קים איל און והפרחת סיסמאות פייסניות כלפיו גם לאחר שהתברר כי למפגשים לא היו תוצאות ממשיות. קים, איש הרקטות הקטן בעבר, הפך לאיש חביב וידיד אישי. למעט טראמפ עצמו איש לא יודע על מה ומדוע.
בדיחה ושמה עסקת המאה
דונלד טראמפ נחשב על-ידי רבים בישראל כוכב עליון וקשה למצוא בתקשורת שלנו התייחסויות ביקורתיות עליו. קשה להניח כי במהלך שתי היממות המתוחות במפרץ הפרסי הוא שקל גם את ההשלכות שיהיו לתגובה אמריקנית על תגובה אירנית אפשרית כלפי ישראל. אם כן, הוא לא נתן לכך ביטוי ואם לא, אז כשל גם כלפינו כי הוא עלול היה להעמיד אותנו במצב מאוד מסובך ומסוכן. מכל מקום, ספק אם זה שינה למישהו בישראל כיצד הוא רואה ומעריך את נשיא ארה"ב הנוכחי. בממשלת ישראל למדו במהרה כי טראמפ הוא ידיד אמת והפנימו כי זה מצריך גם תחזוקה בדברי קילוסין וחנופה. לכן, שמחנו עם העברת השגרירות לירושלים והכרה בסיפוח הגולן ושימחנו אותו בהקמת רמת טראמפ ברמת הגולן - יישוב שעם ההכרזה מצטייר יותר בתור כפר פוטיומקין. אבל מי נותן דעתו לקטנות כאלו. העיקר ההכרזה והצילומים.
זה בדיוק מה שעומד להתרחש בסדנא הכלכלית המתכנסת בבחריין שנועדה להזרים מיליארדים לשטחים ולמדינות השכנות במסגרת הסדר כולל לסכסוך המזרח תיכוני. בניגוד לממשלים האמריקנים הקודמים שהציגו מפת דרכים או מסעות דילוגים שלא הניבו דבר, טראמפ כהרגלו הלך בגדול והכריז לפני כשנתיים על עסקת המאה שתפתור את הסכסוך שלנו אחת ולתמיד. לשם כך מינה את חתנו ג'ראד קושניר ובברכת הדרך שאם לא הוא אז איש לא יצליח. מאז ועד היום קושניר ביחד עם ג'ייסון גרינבלט שנעזרו בדייויד פרידמן, השגריר בירושלים, באו ויצאו מכאן כשהם נושאים את המסר של הכנת תוכנית גרנדוזית שלא הייתה דוגמתה בעבר.
מי שרצה לדעת יכול היה להבין מהרגע הראשון כי שום דבר רציני לא ייצא מהכוונות והתוכניות. ראשית, כי הצוות המנהל כלל שלושה יהודים שלא הסתירו את השקפותיהם ונטיות ליבם לטובתנו. האם מישהו בישראל יכול היה להסכים אם זה היה הפוך? שנית, עם הזמן, הפכו המהלכים של הממשל האמריקני את משימת הצוות לבלתי אפשרית: העברת השגרירות לירושלים, הפסקת הסיוע לפלשתינים כתגובה לא לשתף פעולה עם קושניר לאחר מהלך השגרירת, סגירת משרדי אש"ף בוושינגטון והפסקת תיקצוב אונרא. המסמר האחרון היה הכרזתו של פרידמן כי לישראל הזכות לספח חלקים מהגדה המערבית שקושניר לא הסתייג מהם.
המחשבה כי באמצעות הזרמה של מאות מיליארדים ניתן להניע את הפלשתינים לשולחן הדיונים היא במקרה הטוב נאיבית ובמקרה הרע, טיפשית. הגישה הזו לנפנף בזרוע הכלכלית בכל הזירות העולמיות - בקוריאה, בסין, מקסיקו, רוסיה ועכשיו גם אירן - אכן מאפיינת את אמונתו של טראמפ כי כך הוא יכול להגיע להישגים מדיניים בלא צורך בשימוש בזרוע הצבאית. למרבה הצער הוא מתקשה להפנים כי מה שהצליח לו בעסקיו הפרטיים לא תופס תמיד בניהול ענייני מדינה ועולם. אילו הבין זאת בעצמו או דרך קושניר, כי בעייתם של הפלשתינים איננה בהעדר משאבים כספיים אלא באמונתם כי אין להם מדינה משלהם וחופש מדיני, אזי לא היה הופך את היוצרות ומתמקד קודם בפתרון הפרק המדיני לפני חיפוש הפתרונות הכלכליים. בהעברת השגרירות לירושלים הוא סתם את הגולל גם על כל נסיונותיו בעתיד. העובדה כי החלק המדיני בעסקת המאה נדחתה יותר מפעם אחת עקב הבחירות בישראל היא החותמת לכך כי הרי הכל מבינים שהממשל לא רוצה לפגוע בסיכוייו הפוליטיים של נתניהו.
מותה הצפוי של עסקת המאה, או כל שם אחר שתיקרא מעתה, עלולה להתברר לא רק ככשלון של טראמפ להצליח היכן שכל קודמיו כשלו אלא כמבוא לתהליכים הרבה יותר מסובכים ויותר מסוכנים. אם לא יימצא פתרון מדיני לתוכנית הגרעין האירנית ואם הסנקציות הכלכליות לא יביאו להפלת האייטולות אלא להקשחת ליבם, והפלשתינים שכבר איבדו את אמונם בממשל הנוכחי, אזי המזרח התיכון עלול להתדרדר למערבולת של אש ותמרות עשן בה ישראל תהיה במוקד מרצונה או לא. וכך בהפוך על הפוך, מדיניותו של הידיד הגדול ביותר של מדינת ישראל שלבטח רצה בטובתה, עלולה לגרור אותה לסכנות חדשות והרסניות מכל מה שידענו עד היום.
