שתיקה חרדית. בציבור החרדי לא מדברים על מין, ודאי לא בפרהסיה. עוד יותר לא מדברים על עבירות מין (בפרשת קצב לא הזכירו בתקשורת החרדית את טיב המעשים). ועוד יותר לא מדברים על עבירות מין בילדים. בנוסף לכך, בחלקים ניכרים מהציבור החרדי יש חוסר אמון במשטרה - גם כחלק מהיחס הכללי למדינה, וגם בשל הצורה האלימה בה היא נוהגת כלפי מפגינים חרדים. התוצאה היא, שעבירות מין - במיוחד בילדים - מטויחות לחלוטין או מדווחות באיחור ניכר. זה בדיוק מה שקרה באונס הילדה.

ההורים פנו קודם כל לרבנים, ורק אחר כך - חודש וחצי לאחר האירוע - פנו למשטרה. זהו חלק מדפוס פעולה חרדי (ההולך ומתרחב גם לציבור החרד"לי): הרבנים הם הכתובת לכל דבר ועניין, כולל בנושאים שבהם אין להם שום ידע ושום סמכות. רוב הרבנים, מצידם, נכנסים גם לנושאים הללו. ואז שואלים את הרבנים האם לקבל משרה ולעבור דירה, לאיזה בית ספר לשלוח את הילדים - וגם מה לעשות כאשר קורה הנורא מכל, וילד מותקף מינית.

במקרה הזה, בסופו של דבר הורו הרבנים (הוזכר שמו של הרב חיים קנייבסקי) לפנות למשטרה. אבל היו מקרים שנחשפו בפסקי דין, בהם רבנים טייחו עבירות מין, במיוחד בתוך המשפחה. ולעיתים האווירה בציבור החרדי מובילה לכך שהקורבן - אם העז להתלונן בעצמו - הוא שהופך לנאשם, למורשע, למנודה. צריך לשים את זה על השולחן: יש בציבור החרדי קורבנות של עבירות מין שאינם מקבלים טיפול בגלל ההתנהלות הזאת, ויש שם עברייני מין שאינם נתפסים בגלל ההתנהלות הזאת.

ההתנהלות כיום היא עבירה על איסור מפורש שבתורה: "לא תעמוד על דם רעך". מי שיודע על עבירה - חייב לדווח עליה, כדי למנוע את הישנותה. האחריות לשנות את המצב מוטלת בראש ובראשונה על מנהיגי הציבור החרדי ובראשם הרבנים. הם חייבים להודיע בראש כל חוצות ובאותיות לא פחות גדולות מאלו המשמשות להשמצות הפנימיות והחיצוניות: מי שנפל קורבן לעבירה - שיתלונן מיד. הורים היודעים/החושדים שילדיהם נפגעו - שיתלוננו מיד. הכתובת היא לא אנחנו, צריכים להבהיר הרבנים, אלא רשויות החוק והרווחה. אנחנו ניתן את כל הגיבוי וכל העזרה וכל העידוד; אתם תלכו באופן מיידי לאנשי המקצוע. כל דבר אחר, הוא לא פחות מאשר שותפות בעבירה הבאה.

חקירה צבאית. עם כל הכבוד למשטרה הצבאית החוקרת ולתביעה הצבאית, אונס של ילדה אינו בתחום המומחיות שלהן. הן יודעות לטפל בעבירות בצה"ל ובעבירות ביטחוניות. עבירות המין המגיעות לפתחן הן של חיילים נגד חיילות, לא של אזרח נגד ילדה. תיקים כאלו חייבים לעבור באופן מיידי למשטרת ישראל ולפרקליטות. נכון שבמקרים כמו הנוכחי יש בעיה משפטית-מדינית בגלל שמדובר ביהודה ושומרון, אבל קשה לי להאמין שאין לה פתרון. עובדה שחוקי הבחירות וחוקי העבודה הישראלים חלים ביו"ש; אפשר וצריך למצוא את הדרך להבטיח שפשעים חמורים המבוצעים ביו"ש ייחקרו בידי מי שמומחיותם בכך.

מחדלי חקירה. לא האמנתי, פשוט לא האמנתי, כאשר קראתי אמש (24.6.19) שרק אתמול אספו החוקרים את הבגדים שלבשה הילדה ביום האונס. אתמול. התלונה הוגשה ב-1 באפריל. הבגדים נאספו ב-24 ביוני. 85 ימים אחרי הגשת התלונה. סליחה על הציניות, אבל בהנחה שהבגדים לא היו בידיה של מוניקה לוינסקי, הם מן הסתם עברו כביסה כמה וכמה פעמים. בגלל שההורים לא פנו בזמן למשטרה, ובגלל שרבנים אינם מומחים פורנזיים, איש לא אמר להם לא לגעת בבגדים ולמסור אותם מיד. אבל הפשלה המדהימה היא של החוקרים: איך הם לא לקחו את הבגדים לפחות ב-1 באפריל? אם זה לא היה כל כך טרגי, היינו חושבים שהתאריך השפיע עליהם.

הארכות מעצר. הפרקליטות הצבאית אומרת להגנתה, כי עובדה שבית המשפט האריך שמונה פעמים את מעצרו של מוחמד קטוסה. אני ממש לא מתרשם מזה. בתי המשפט מאריכים מעצרים כדבר שבשגרה, כי החוקרים מגישים להם חומר חסוי שההגנה לא רואה וכמובן לא יכולה להגיב עליו, וכך נוצרת תמונה חד-צדדית לחלוטין.

כך הדברים בבית משפט רגיל בישראל; אני מרשה לעצמי לשער, שהיד על ההדק קלה עוד יותר כאשר מדובר בבית משפט צבאי ביהודה ושומרון. גם אם נצא מתוך הנחה שאין הטיה תת-הכרתית נגד חשודים פלשתינים, מדובר בבית משפט שהדיונים בו אינם נמצאים בעין התקשורת, ומה שעוד יותר חשוב - כמו מצ"ח והפצ"ר, גם הוא אינו רגיל לעסוק בתיקי פדופיליה.

חשיפה ציבורית. הבעיות בתיק קטוסה החלו להתגלות רק לאחר פרסומו של כתב האישום. האיש ישב חודשיים במעצר, ופתאום התברר שהתלונה הוגשה באיחור ניכר, שלא בוצעו פעולות חקירה בסיסיות, ובסוף - שאין די ראיות להעמדתו לדין. לא יהיה זה ניחוש פרוע מדי לומר, שפרקליט המדינה וראש אגף החקירות והפרקליט הצבאי הראשי לא היו נדרשים בעצמם לתיק אלמלא הספקות שהועלו בתקשורת.

יותר מדי פעמים מתברר, שצווי איסור פרסום לא נועדו להגן על החקירה אלא על החוקרים; שהם לא נועדו למנוע חשיפה של פרטים שיזיקו לחקירה אלא כאלה שיביכו את החוקרים. בתי המשפט נותנים למשטרה כבר שנים (כן, שנים) צווי איסור פרסום על חקירות תקועות, כמו למשל הפיצוץ ברכבו של הפרקליט. מדי יום מקבלת המשטרה שניים-שלושה צווי איסור פרסום על חקירות בשלבים שונים, כולל שעות אחדות לאחר תחילתן - מה שמוכיח שההדלפות באות ממנה ורק ממנה.

הגזענים. ברגע בו התברר שהנאשם באונס הילדה הוא פלשתיני, היו מי שמיהרו לקבוע שמדובר בפשע לאומני - למרות שלא היו ראיות לכך והדבר גם לא נטען בכתב האישום. בראשם עמד השר גלעד ארדן, ולא בפעם הראשונה. הצטרפו אליו כמה פוליטיקאים תאבי פרסום, עיתונאים קלי מקלדת והגזען המקצועי בנצי גופשטיין. כאילו אין עברייני מין יהודים, כאילו אין פדופילים ישראלים. זו הייתה גזענות חשוכה מהסוג השפל ביותר. היא הזכירה את הפרסומים הפורנוגרפיים של "דר-שטירמר" הנאצי, בו נראו יהודים שעירים וענקי-חוטם אונסים נערות אריות רכות וענוגות.

הלקחים. על החרדים כבר דיברנו. מי שפישל בחקירה ומי שמיהר להגיש את כתב האישום חייבים לעמוד בפני בדיקה פנימית משמעותית, שתקבע האם הם ראויים להמשיך בתפקידיהם. השופטים חייבים להיות הרבה יותר חשדניים כלפי בקשות להארכות מעצר וכלפי חומרי חקירה חסויים, ולהפחית בצורה משמעותית את צווי איסור הפרסום. מאשימי השווא חייבים להתנצל. ואנחנו חייבים להפסיק לחשוב שיש סיכוי שיקרה משהו מכל זה.