את יתרונותיו וחסרונותיו של
בנימין נתניהו כולנו מכירים. הוא מדינאי, הוא ביטחוניסט, הוא ראש
ממשלה. לעומת זאת אומרים שהוא קמצן, אומרים שהזיכרון לפוליטיקאים ושדלנים שעזרו לו במהלך הקריירה הוא קצר, ויש גם האומרים שעבר עבירות פליליות, והנושאים נמצאים כעת בהליכים קדם משפטיים, אשר עלולים להוביל להליכים משפטיים בפועל. בקיצור: טוב ורע, חיובי ושלילי, כמו אצל כל מנהיג בולט.
מולו עומדים שני חצאי ראש ממשלה מטעם האופוזיציה,
בני גנץ – איש עתיר זכויות ועתיר נסיון ביטחוני אך אפור, חסר דרייב, חסר אמביציה, חסר ברק בעיניים, מועמד אשר אל תפקידיו הבכירים הוא נפל לכאורה במקרה ולא מכוח דריכה על אחרים. וחצי ראש הממשלה השני,
יאיר לפיד שיש לו הרבה אמביציה, המון אמביציה, אך כלום לא מעבר לכך.
היו לנו כבר ראשי ממשלה אפורים, והם לא היו כל כך רעים, לדוגמה לוי אשכול. אך מעולם לא היו לנו ראשי ממשלה אשר הייתה להם רק אמביציה וכלום כלום כלום לא מעבר לכך.
הנסיבות הפוליטיות והאפרוריות של גנץ, הביאו אותנו לספו של אסון מתרחש. האפשרות שהציבור בישראל יבחר ב"אמביצה בלבד" לתפקיד ראש ממשלת ישראל, ואת האסון הזה בא ברק לסכל, בין אם הוא יודע על כך ובין אם לאו.
הצטרפות של ברק למרוץ, לאחר שגנץ ביסס את מעמדו בראש המעברה הנקראת כחול לבן, חוסמת כל אפשרות לרוטציה בראשות הממשלה, למעט אפשרות של רוטציה בין ברק ובין גנץ (אם השמאל יזכה בבחירות), ובכך יסתיים בפועל הפרק הפוליטי של לפיד כגורם אשר עלול ח"ו לקבל את המושכות לידיים.
יכנה ברק את הצטרפותו לפוליטיקה ככל שיכנה, אפשר שיקרא לעצמו שובר השוויון, אפשר שיקרא לעצמו המאחד שבא להפריד, ואולי הפוך, המפריד שבא לאחד, אך תרומתו האמתית בבחירות הממשמשות ובאות היא הסרת אופציית לפיד מהשולחן, תוך הפיכת ההתמודדות להתמודדות בין מועמדים אשר אפיל אם ייבחר הגרוע שביניהם, מדינת ישראל לא תיחשף לסכנה לאומית.
